פרשת וָאֶתְחַנַּן: קדושה וטומאה

פרשת וָאֶתְחַנַּן, קדושה וטומאה / עובד דבורה, אב, תשע"ז.

"הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ:  כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ–לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם.  (דברים ל, יט– כ).

תורת ישראל מקדשת את החיים. זהו הערך היקר ביותר. החיים הם הבסיס ליצירה ולצמיחה. הגוף הבריא והנפש הטהורה יוצרים את הטוב והרווחה. להלן מספר דוגמאות הפוכות : מה זה "לא חיים"?  אין לך דבר יותר טמא מטומאת המת. גם הנגע העמוק על העור של האדם החולה, אף הוא טומאה. הנגע הוא תחילת התהליך של הפסקת החיים (לפחות של הבשר החי ). החולה עם הנגע מסכן את החברה הבריאה והיוצרת ויש לבודד את האיש. גם האישה בנידתה  טמאה. נידה הוא ההופכי של ההריון, שמהווה למעשה את  ראשית החיים.

כדי להגדיר מה הם החיים  באספקט היותר רחב אני נעזר באבות דרבי נתן, שמצא עשר הגדרות במקורות, עשרה נקראו חיים(פרק 34 יא), הקדוש ברוך הוא (ירמיה י) "וה' אלוהים אמת הוא אלוהים חיים". תורה נקראת חיים שנאמר: (משלי ג) "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר". ישראל נקראו חיים שנאמר: (דברים ד) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום". צדיק נקרא חיים שנאמר: (משלי יא) "פרי צדיק עץ חיים". גן עדן נקרא חיים שנאמר: (תהלים קטז) "אתהלך לפני ה' בארצות החיים". עץ נקרא חיים שנאמר: (בראשית ב) "ועץ החיים בתוך הגן".

 התייחסות המקרא אל החיים באופן הזה בהכרח מסבירה את הסלידה העמוקה לעבודת צלמים, ועבודת גורמי השמיים. המושאים הללו הם גורמים דוממים, שאין בהם חיים. לכאורה , ניתן להרהר – מה כל כך נורא, אם גם הם יהיו חלק מקשת המושאים, שאפשר להאמין בהם, בבחינת אם לא יועיל לא יזיק. אך המקרא מתנגד לכך בכל תוקף , כפי שנראה בהמשך לפי הכתוב בפרשה.

לדעתי, האמונה של האדם באותם מושאים, שאין בהם חיים, מביאה אותו לחשיבה דטרמיניסטית:  יחוס הכוח לשינוי ותמורה מחוץ לגופו עצמו. יחוס השליטה בגורל בידי גורמים חיצוניים מחבלת ביצירה, בשגשוג ובקדמה. האמונה בצלם מנוגדת לדרישת האל. באמירה "ובחרת בחיים למען תחייה", כפי שהבאתי בציטוט ברישא של המאמר, המאמין הוא לא בגדר נגרר או מובל. להיפך, הוא פועל בהתאם לרגשותיו. במובן הפיזי, וזה ההסבר החזק יותר להסתייגות המקרא מעבודת האלילים –  מקום שאין בו חיים –  אין בו קדושה. אדרבא, הוא חשוד ככלי שיש בו טומאה , כמו שהוסבר בדוגמאות לעיל.

על רקע זה אביא פסוקים מן הפרשה ואני מקווה, שהם יובנו ביתר בהירות לאור ההסבר הזה: " וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד, לְנַפְשֹׁתֵיכֶם. כִּי לֹא רְאִיתֶם, כָּל-תְּמוּנָה, בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. פֶּן-תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל, תְּמוּנַת כָּל-סָמֶל:  תַּבְנִית זָכָר, אוֹ נְקֵבָה. תַּבְנִית, כָּל-בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ; תַּבְנִית כָּל-צִפּוֹר כָּנָף, אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם. תַּבְנִית, כָּל-רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה; תַּבְנִית כָּל-דָּגָה אֲשֶׁר-בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. וּפֶן-תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה, וְרָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵחַ וְאֶת-הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם, וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ, אֹתָם, לְכֹל הָעַמִּים, תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם" (דברים ד, טו–יט).

דילוג לתוכן