פרשת עֵקֶב, וַתֹּאמֶר צִיּוֹן | שושנה מיכאל צוקר, אב תשע"ז.
מקובל לומר כי "שבעה דנחמתא," שבע הפטרות שמביעות מסר של נחמה אחרי תשעה באב ועד ראש השנה, מתייחסות לעונת השנה ולא לפרשה עצמה. אך אפשר לראות אותן קשורות לספר דברים ככלל, בגלל התייחסותן לחיי עם ישראל בארץ ישראל, עם כל העליות והירידות, ויש בהן גם מוסר השכל לחיים ריבוניים.
במחזור ויטרי, שמחה בן שמואל, תלמיד של רש"י, מציע סדר הגיוני להפטרות אלו. סדר זה דומה לדרך שבה מנחמים אבלים, מעט- מעט, כדי שהמסר יתקבל, ולא יישמע כמי שאומר למחזר על הפתחים "מחר אתה תהיה מלך." לפיכך סדר ההפטרות מתחיל ב "נחמו נחמו" (של פרשת ואתחנן שקראנו בשבוע שעבר) ואז עוברים השבוע ל-"ותאמר ציון" המתארת חורבן אבל גם משלבת הבטחה כי לסבל יהיה סוף: "שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי, כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ חַי-אָנִי נְאֻם-ָה' כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה" (מט:יח).
בשבועות הבאים ממד החסד והנחמה הולך וגדל עד שמגיעים להפטרה האחרונה לפני ראש השנה (ניצבים או ניצבים-ןילך), המתחילה: "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיהוָה, תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי-כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי-יֶשַׁע" (ישעיהו סא:י).
בפסוקי הסיום בהפרטת עקב , ישעיהו מעודד את מאזיניו: "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק, מְבַקְשֵׁי ה' הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם, וְאֶל-מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל-אַבְרָהָם אֲבִיכֶם, וְאֶל-שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם: כִּי-אֶחָד קְרָאתִיו, וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ." (נא: א-ב). הנביא מכיר בכך שרודפי צדק עשויים לחוש בדידות ואפילו ייאוש לעתים קרובות, כי רוב בני האדם נשארים אדישים לכל דבר חוץ מאשר רווחתם הם. לכן, הוא מזכיר לקהלו שאברהם ושרה התחילו את המסע של העם ישראל כזוג יחיד עם בן אחד, אבל הם היו נחושים בדרישת האמת ועתה יש להם צאצאים וחסידים רבים. לכן, עלינו להישאר מחויבים גם בזמנים קשים, בטוחים שהשאיפה לטוב ולצדק תישא פרי במוקדם או במאוחר.