פרשת צו: הגובה של עבודת קודש | סאם ליימן-ווילציג, ניסן תש"פ
כידוע, היתה חלוקת עבודת המשכן (ואח״כ בית המקדש) בין הכוהנים והלוויים. הכוהנים הקריבו את הקורבנות והלוויים שירתו אותם בכל מה שמסביב למלאכת הקודש. אולם אם כך, תחילת פרשת צו די תמוה:
א וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ב צַ֤ו אֶֽת-אַֽהֲרֹן֙ וְאֶת-בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽעֹלָ֑ה הִ֣וא הָֽעֹלָ֡ה עַל֩ מֽוֹקְדָ֨ה עַל-הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל-הַלַּ֨יְלָה֙ עַד-הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ: ג וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד וּמִֽכְנְסֵי-בַד֘ יִלְבַּ֣שׁ עַל-בְּשָׂרוֹ֒ וְהֵרִ֣ים אֶת-הַדֶּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֥ל הָאֵ֛שׁ אֶת-הָֽעֹלָ֖ה עַל-הַמִּזְבֵּ֑חַ וְשָׂמ֕וֹ אֵ֖צֶל הַמִּזְבֵּֽחַ: ד וּפָשַׁט֙ אֶת-בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת-הַדֶּ֨שֶׁן֙ אֶל-מִח֣וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה אֶל-מָק֖וֹם טָהֽוֹר:
כלומר, למרות החלוקה בתפקידים, התורה מכריחה את הכוהנים דווקא לעסוק ב״עבודה מלוכלכת״ – פינוי העפר מהמזבח כל בוקר. ולא רק זה: כדי להוציא את הדשן מחוץ למקדש, עליהם להחליף את בגדיהם למה שהיום היינו קוראים ״בגדי עבודה״. מדוע דווקא על הכוהנים לפנות דשן ולהתלבש בבגדי עבודה? ושאלה זו מקבלת משנה תוקף כשיש משרה מוגדרת נוספת במערכת זו: ״משרתים״, קרי הלוויים. אז שוב, אם כך מדוע להטיל את העבודה השחורה על הכוהנים?
התשובה נעוצה בתופעה אנושית מוכרת. אנשים אשר כל מלאכתם הינה ״עבודה גבוהה״, נוטים אחרי זמן מה להתנתק מֵהַ״עמך״ ולהתנשא. הדבר נכון במיוחד לאור העובדה, שבעקבות עבודתם בירושלים (בשנות בית המקדש), הכוהנים לא גרו וכנראה גם אפילו לא הסתובבו ב״פריפריה״. ועל כך ניתן להוסיף עוד מרכיב: הכוהנים היו הקבוצה היחידה ביהדות, שהורישה את עבודתה לצאצאיהם מדור לדור; מנהיגי האומה האחרים – השופטים והנביאים הגיעו כולם למעמדם בכוחות עצמם ואפילו כשאחד מהם רצה שבניו ימשיכו את עבודתו כשופטים (כמו עלי הכהן בתקופת שמואל, שהיה גם כהן גדול וגם שופט) האלוהים סירב לו. ואצל המלכים, שלכאורה הבן הבכור אמור לרשת את אביו, גם זה קרה לעתים רחוקות.
לכן, כדי למנוע אפשרות של ניתוק והתנשאות בקרב הכוהנים, אלוהים הוריד אותם לקרקע (תרתי משמע). כדי להוות גשר בין הציבור הרחב לאלוהים, על הכוהנים להיות מחוברים לא רק לעולם של מעלה אלא גם לעולם של מטה.
לֶקח זה הינו ישים בכל תחומי החיים. פרופסור מכובד חייב לחתל את ילדיו; על מנכ״ל חברה תעשייתית להסתובב בין פועליו ולקוחותיו; רב קהילה אינו יכול להסתפק בדרשות נעלות – עליו גם לבקר אצל הקשישים ואחרון המתפללים בקהילתו. (אני משתמש בלשון זכר, כי תופעת ההתנשאות הרבה יותר שכיחה בקרב גברים.) וזאת הסיבה שההפטרה של פרשת צו מסתיימת בהטפה של ירמיהו: ט׳: כב:
כֹּה אָמַר ה', אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ.
בקיצור, ״עבודת קודש״ אינה רק דבר ״גבוה״ אלא לא פחות הינה עיסוק בצרכים כביכול ״נמוכים״. אלו ואלו עבודות אלוהים חיים.