Search
Close this search box.
Search
Close this search box.

פרשת צו: כח, השחתה והוצאת הזבל

פרשת צו: כח, השחתה והוצאת הזבל | סאם ליימן-וילציג, אדר ב, תשפ"ד

לורד אקטון, מגדולי ההוגים בבריטניה במאה ה-19, קבע: "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". את התופעה הזאת ניתן לראות בכל מדינה ובכל זמן שהמנהיג נדבק לכיסאו לתקופה ארוכה מדי (כולל בישראל המודרנית – והמבין יבין).

בעיית הכוח המשחית מתעצמת כשהמשרה כשלעצמה דורשת התמסרות לכל החיים – ועוד כאשר היא עוברת מדור לדור בתוך המשפחה! כך, כמובן, היה המצב של הכוהנים אצל עם ישראל בעת הקדומה. אם כן, מה עושים כדי למנוע את ההידרדרות המוסרית של אותו מנהיג?

בפרשת צו ניתנת תשובה מעניינת: מכניסים אנשים אלה ב״כוח״ למצב שאינו הולם את משרתם הרמה (אני משתמש בלשון זכר, כי מן הסתם רק גברים תפקדו ככוהנים). הנה הפסוקים הרלוונטיים בפרשת השבוע שלנו, ממש בתחילתה:

כלומר, הכוהנים כזבלנים – מנקי זבל!! וזאת תוך כדי הלבשה בלבוש התואם את התפקיד המלוכלך. כלומר, התורה דורשת מהכוהנים לא רק לעבוד עבודה נעלה בהקרבת קורבנות לאלוהים, אלא גם לעסוק בעבודה נלווית לאותו תפקיד רם – פינוי אשפה (אפר) מהמזבח. לכאורה, העניין הזה עוד יותר משפיל לכוהנים מאחר שבאותו מקום ישנם ״משרתים״, הרי הם הלוויים.

אבל דווקא בגלל שתפקיד הכוהנים היה בגדר ״עבודה גבוהה״, בדרך טבע (האדם) אחרי זמן מה הם יתנתקו מהעם, קרי יתנשאו. תוצאה זו הייתה מסוכנת כפליים לאור העובדה, שבעקבות עבודתם בירושלים (בתקופות בית המקדש), הכוהנים לא גרו וכנראה גם אפילו לא הסתובבו ב״פריפרייה״ של ישראל. במצב כזה, הניתוק בינם לבין ה״עמך״ היה כמעט אך ״טבעי.״

לכן, כדי למנוע אפשרות של ניתוק והתנשאות בקרב הכוהנים, אלוהים הוריד אותם לקרקע (תרתי משמע). כדי להוות גשר בין הציבור הרחב לאלוהים, הכוהנים נאלצו להיות מחוברים לא רק לעולם של מעלה אלא גם לעולם של מטה (הכי למטה שיש!).

לֶקח זה הינו ישים בכל תחומי החיים. פרופסור מכובד חייב לחתל את ילדיו. על מנכ״ל חברה תעשייתית להסתובב בין פועליו ולקוחותיו. רב קהילה אינו יכול להסתפק בדרשות נעלות – עליו גם לבקר אצל הקשישים ואצל אחרון המתפללים בקהילתו. (הפעם אני משתמש בלשון זכר, כי תופעת ההתנשאות הרבה יותר שכיחה בקרב גברים.)

וכדי שלא ״נפספס״ את המסר, ההפטרה של פרשת צו מסתיימת באזהרה של ירמיהו: "כֹּה אָמַר ה’, אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרו" (ט, כב)ֹ.

בקיצור, ״עבודת קודש״ אינה רק דבר ״גבוה״ אלא לא פחות הינה עיסוק בצרכים כביכול ״נמוכים.״ אלו ואלו עבודות אלוהים חיים.