פרשת תצוה: נר התמיד אז ועכשיו ׀ שושנה מיכאל צוקר
בתחילת הפרשה בני ישראל מצווים:
וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד׃ בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל־הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד־בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃ (שמות כ"ז, כ-כ"א)
גם בבתי כנסת נהוג להדליק "נר תמיד" שהוא אור קטן הממוקם "עַל־הָעֵדֻת מִחוּץ לַפָּרֹכֶת", משמע, מעל ארון הקודש. אבל יש הבדל חשוב. נר התמיד בבית הכנסת דולק ללא הפסקה ומקובל להסביר כי הוא מסמל אל נוכחות האלוהית המתמדת.
אך טעמי המקרא מפרידים בין המילים "נר" ו-"תמיד". במשכן ובית המקדש היה חובה להדליק את נר כל ערב וערב כדי שיאיר מן הערב עד הבוקר. הרב פרופ' יהוידע עמיר מסביר "זהו נר המועלה תמיד לפני ה', על ידי בני ישראל. זהו אור שאנו מצוּוים להעלות לפני האל, על מנת לבטא את נוכחותנו שלנו לפניו, את התייצבותנו כשותפים למעשה הקודש ולמעשה הבריאה."
מה עשוי להסביר את השינוי הקיצוני בהליך ובמשמעות?
אפשרות אחת טמונה בתאורתו של הרב יצחק גרינברג על שלוש התקופות בהיסטוריה היהודית. התורה הכתובה מייצגת את בתקופה הראשונה בה נוכחותו של הקב"ה התרכזה במקום אחד, תחילה במשכן ולאחר מכן בבית המקדש. בתרחיש זה, בני אדם התייצבו בפני האלוהים כדי להיראות (ראה דברים טז:טז).
בעידן השני, לאחר חורבן בית שני, הקדושה התפשט בעולם אך נוכחותו של הקב"ה קשה יותר לתפיסה. לכן, האור הנצחי בבתי הכנסת הפך לעדות כי הברית בין אלוהים לישראל שריר וקיים. גם בעתות חושך קשים, האור הזעיר, העיד כי הקב"ה נשאר עם עמו, לוּ ידענו להבחין בו.
הרב גרינברג טוען כי בעידן השלישי, אחרי השואה, קיום הברית כבר אינו מחייב את ישראל, כי לא יתכן שאדם יחויב להסכם הכופה עליו מיתה. יתרה מזאת, רוב היהודים אינם כפופים עוד למנגנוני אכיפה קהילתיים. אף על פי כן ולמרות הכל, יהודים נשארים מחויבים לאלהים, לתורה ולישראל (העם ו/או הארץ) ברמה זו או אחרת.
בעידן זה, אני מציעה שאנחנו צריכים שני סוגי האור. נר התמיד של בית הכנסת אשר מייצג את הנוכחות האלוהית שעלינו לקבל עם מחויבות אמינה ופעילה, המקביל לנר המקראי הנדלק בתמידות. כך נוכל להגשים את השותפות ולהנכיח הנוכחות אמתית, עבור אנשים רבים יותר במקומות רבים יותר, לעתים קרובות יותר.