פרשת  תְּרוּמָה: יהדות ואמנות

פרשת  תְּרוּמָה: יהדות ואמנות | עובד דבורה, אדר א, תשע"ט
כאשר אתה קורא את פרשת "תרומה", העוסקת בבניין המשכן וכליו העשויים זהב, כסף, נחושת,  עצים ובדים מובחרים, יש להניח שצץ לנגד עיניך חוק יסוד הכתוב בעשרת הדברות: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". פסלים ותמונות היו הייצוגים של האלילים ואפילו האלילים עצמם בקרב עמי כנען. עם ישראל הוזהר שלא ינסה לחקות את עמי האזור. שלא בדומה לגויים – האל שלנו אין לו כל דמות, ועל כן חל איסור לתת לו ייצוג גשמי עלי אדמות.
ולמרות זאת ניתנה הנחיה מפורשת ע"י הקב"ה לבנות את המשכן, ואלה שעסקו במלאכת הקמת המשכן, עשו את עבודתם בברכת האל וקבלו השראה מרוחו:
"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת…".[1]
האיסור ליצור פסל ותמונה גרם ללא כל ספק לרתיעה של היהדות (ובעקבותיה גם של האסלאם) מעולם האמנות. חכמים אף הביעו דעות, שהתאפיינו בקיצוניות יתרה. לדוגמא, הם הצביעו על חשש שהפקת הנאה מיופיו של העולם האמיתי עלולה לגרום להיסח דעת מהדברים החשובים באמת:
"רבי שמעון אומר, המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו".[2]
נשאלת השאלה, האם אי אפשר להפיק הנאה מלימוד פרק בתורה ויחד עם זאת ליהנות מיפי הבריאה, שלא אחר מאשר הקדוש ברוך הוא יצר אותה ברוחו לטובת כל הברואים?
ובעולם האמנות, בחלק מעבודותיו, האמן מעביר את חוויותיו האסתטיות מהטבע או מדמויות האנשים בסביבתו, על בד, או מעצב על חומר את מה שהוא רואה. כל רצונו, הוא לשתף את חוויותיו עם הציבור. האם בהכרח זה שיתוף של דבר-מה רע? האם זה יגרור את המתבונן לעבודה זרה?
עם שיבת ציון, התברר שקיים צורך, כמו בכל אומות העולם, בייסוד בית שבו יכשירו אמנים. וכך בשנת 1906 ייסד האמן בוריס שץ – יליד ליטא, בן למורה בחדר ותלמיד ישיבה שפרש מעולם הישיבות והתפתח כאומן – בי"ס לאמנות בירושלים. ביה"ס זכה לשם המכובד "בצלאל", אולי מתוך רצון להציג את המוסד כמי שפועל על פי רוח עם ישראל.
פתיחת ביה"ס עוררה מחלוקת במגזר הדתי. בלט בדעתו החריגה הרב קוק, שנתן את ברכתו לביה"ס לאמנות. הוא ראה בפריחת האמנות פן חיוני של שיבת ציון (כשם שנמלא התפעמות מההתיישבות החקלאית, על אף שידע שהחברים לא התאפיינו בזיקתם לעולם התורני). הצורך בביטוי אמנותי בארץ ישראל צץ, לדעתו, מעצם השיבה לארץ, כאשר האמנים רצו לבטא אהבה למולדת הישנה שאליה הם חזרו. זאת שלא בדומה לתחושותיהם בגולה. שם הם הרגישו כזרים, ובשל כך הלהט האמנותי שלהם נפקד.
שלא בהקשר עם פתיחת בצלאל, מביע הרב קוק באחד ממאמריו התייחסות מעניינת על האמנות: "האמנות מגלה לנו את מה שגנוז בעמקי הנפש. אבל גילוי זה אין לראותו כפעולתו של היצר הרע. אמנם יש דברים גנוזים 'שקבורתם היא ביעורם'…" ואכן האמת חייבת להיאמר, שבכל אחד מכוחות הנפש יכול לבוא לידי ביטוי הטוב ולמצער גם הרע.[3]
בניסיון להתמודד עם הסוגיה הנדונה הגענו למחוזות רחוקים. אולי ראוי להתייחס למה שנאמר בפרשה עצמה. רבי יעקב חיים סופר (בן המאה ה-19) מבאר את הפסוק שמופיע בפרשה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"[4] בצורה מאוד מעניינת, שיש בה אולי תשובה לשאלה, איך ניתנה הוראה לבנות את המשכן למרות האיסור המופיע בעשרת הדברות. הוא שואל למה כתוב "ושכנתי בתוכם" ולא כתוב, כפי שניתן לצפות, "ושכנתי בתוכו"? והתשובה: בית המקדש הוא לא המקום שבו מבקש האל להימצא. אין לו צורך במקום להיות בו ואין לו צורך בשום ייצוג גשמי. כל אשר הוא רוצה הוא להיות בתוך עם ישראל, למצוא מקום בתוך הלבבות.

________________________________________
[1] שמות לה , ל-לב
[2] משנה אבות, ג, ז
[3] מבוא לשיר השירים, עולת ראיה, ירושלים, תש"ט כרך שני עמ' ג'-ד
[4] שמות כה, ח