פרשת תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ ליבו?

פרשת תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ ליבו? | מוטי לקסמן, ב באדר, תש"פ

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי[1].

פרשת השבוע, פרשת  "תְּרוּמָה", נפתחת באמירה זו.
שכן יקר יש לי, הוא גמלאי. כל יום, בבוקר ובשעות הצהריים הוא מגיע למעבר חצייה ליד רחוב בו ממוקמים מספר מוסדות חינוך. הוא דואג שהתלמידים יעברו את הכביש בבטחה.
הוא פועל כך יומיום, במשך כל ימי שנת הלימודים.
אמנם התחום הנדון, בפרשת  "תְּרוּמָה", אינו יחסי אדם לרעהו אלא הפולחן שבני ישראל מצווים לעשותו לכבוד ה'.
הכתוב מתאר את תחילת התהליך של מיסוד האמונה הישראלית.
למימוש המבנים וכלי הפולחן פונה האלוהים אל העם, באמצעות משה, כדי להניע  תהליך של תרומה.
הכתוב עושה שימוש בפועל "דַּבֵּר", זה לא צו, זו אינה פקודה אלא הנחיה לתרום במובן הפשוט ביותר:

כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", כלומר "לא בכפיה תִקחו את הפרשתי[2].

ויש תרומה שמתממשת גם ללא כתוב מורה בפרשת שבוע.
בילדותי חיכיתי בכל יום רביעי לדואר.
היום בו הגיעה אלי החוברת החדשה של "משמר לילדים".
אחד הסיפורים זכור לי היטב, מאת הסופר הרוסי, טורגנייב:

פעם עצרני עני זקן ברחוב, עני כחוש וחולה, כולו עור ועצמות, עיניו היו דומעות, שפתיו חיוורות, והוא נראה מסכן ועלוב כל כך.
הוא הושיט את ידו אלי, נאנח, מבקש עזרה.
החילותי לפשפש בכיסי בגדי, לחפש מטבע, אך לא מצאתי דבר.
העני הוסיף לחכות, ידו המתנועעת רועדת, הוא נראה נבוך ומבוהל.
לחצתי את ידו בידי ואמרתי: "סלח נא, אחי, אין איתי דבר, לצערי.

התבונן בי העני, עיניו אורו פתאום.
הוא לחץ את ידי ואמר: "תודה, גם בעד זאת, גם זו נדבה, אחי!"[3].
איני יודע אם טורגנייב הכיר את פרשיות השבוע, אבל בסיפור זה הוא תורם מידית ללא כל הכנה.
אמש, האזנתי לתוכנית של שמעון פרנס, "פותחים ערב", בגלי צה"ל[4].
בין השאר, הוא סיפר על הזמרת הגדולה, מרסדס סוסה.
בתום ההופעה היא נסעה עם מוסיקאי מגלי צה"ל. היא ביקשה ממנו לנסוע לכתובת פרטית בתל אביב. שם גרה אישה שכתבה לה שהיא מאזינה מסורה של שיריה של סוסה, אבל בשל מחלתה היא לא יכולה להגיע להופעה.
האם זו תהיה חוצפה מצד האישה לבקש מסוסה שתבקר אותה?
לא, לא חוצפה.
מרסלה סוסה, הגיעה לבית האישה.
נכחו שם עוד אנשים.
ובלי גינוני כבוד מיוחדים, התיישבה ושרה את כל השירים, ששרה קודם בהופעה.
האין זו תרומה?
לגבי רכוש או הישג רוחני או יכולת כלשהי יכול אדם להניח שכל מה שיש לו, כל מה שיש בו הוא שלו, וממקורותיו בלבד.
אבל, בואו ננסה אופן חשיבה שונה.
אפשרות אחרת היא לראות בכך מעין פיקדון שבעל הנכס זכה בו, פיקדון שהאדם הגיע אליו בדרך זו או אחרת.
אופן חשיבה זה מאפשר לנו הבנה של "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".
התורה משקפת השקפת עולם דתית-אמונית, לפי תפיסה זו, כל מה שקיים הוא מאלוהים, מופקד בידי בני האדם.
אין להתפלא, לפי תפיסת המקרא, האלוהים כאילו מבקש בתרומה, החזרה של פיקדון שניתן לאדם.
האין זה הבסיס הערכי ביותר להתנהלות חברה בצורה אנושית?


הארות ומראה מקום
[1] שמות כה, ב.

[2] יונתן על אתר וגם "לשון רצון טוב" (רש"י על אתר).

[3] א. טורגנייב, נוסח זח על-פי האתר: http://www.2all.co.il/web/Sites/avigail/PAGE42.asp

[4] תכנית מומלצת מאוד להאזנה בערבו של יום.

דילוג לתוכן