פרשת תַזְרִיעַ – מצֹרָע, סאם ליימן-ווילציג, כ״ט ניסן, תשע״ח
וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ תִּטְמָא. (ויקרא י"ב:א-ב)
לכאורה, ציווי זה אינו נראה על פניו הוגן כלפי האישה. הרי מה היא עשתה? ההפך מדבר פסול: היא הביאה חיים חדשים לעולם! כמובן, ניתן להסביר (כפי שמשתמע מסוף פסוק ב׳), שיש כאן דבר פשוט יחסית: אִם אישה טמאה לשבוע אחרי הופעת המחזור החודשי, אז גם במקרה של לידה – במיוחד בתנאים של העולם הקדום, בהם ללא רפואה מודרנית הרבה נשים המשיכו לדמם אחרי הלידה (ולצערנו, לא מעט אף מתו, כגון רחל בלידת בנימין) – היא טמאה.
אך בא נשאל את עצמינו את השאלה הבאה: מתי ביהדות מוצאים אנו עוד ״השבתה״ של שבעת ימים רצופים? כולנו מכירים את התשובה: אחרי פטירת קרוב משפחה, ב״שבעה״!
המכנה המשותף בין שני מקרים אלה: הן האישה היולדת והן המתאבלים נמצאים במצב חלש – בוודאי נפשית וייתכן גם פיזית. לכן, באה הקופה של שבעת ימי ״צינון״ כדי להגן עליהם! במקרה של המתאבל, להגן מדרישות החברה (״תחזור לעבודה כבר!״); במקרה האישה, מדרישות בעלה שמחכה בכיליון עיניים (ולא רק איבר זה) לחזור ליחסים אִתה.
לא פחות מעניין העובדה שטקס ברית המילה (כשהתינוק הינו בן) מתרחש ביום השמיני ולא לפני כן. כלומר, גם כאן התורה מתחשבת באם: רק אחרי שהיא ״חוזרת לעצמה״ וגם חוזרת לחברה, ניתן לקיים את הברית, על אף שלכאורה מדובר בטקס שמחייב את האב בלבד.
גם ייתכן שאנו יכולים לזהות כאן התחשבות בצרכי התינוק. היום המחקר המדעי כבר הוכיח עד כמה חשוב לתינוק ״להתחבר״ נפשית (Bonding) עם אמו. לכן, מתוך העובדה שרק ביום השמיני לחייו של התינוק נכנס האב לתמונה – זו גם הכרה בצורך החיוני של הרך הנולד לא לעבור מיד ליד בשבוע הראשון של החיים שלו, אלא להישאר קרוב לאם, עד שעבר לגמרי את הטראומה של הלידה ומוכן להצטרף למשפחה המורחבת יותר, בדומה למתאבל שזקוק לאתנחתא מהחיים הרגילים עד שעובר את הטראומה הראשונית של היעדר הנפטר.
בסיכומו של דבר, התורה מכירה בצורך – הן בתחילת החיים והן בסופו – לאפשר לקרובים ביותר לעִניין להתנתק מֵעשייה חברתית כלשהי כדי לאגור כוחות לימים ושנים הבאות. הנידה והשבעה אינם עונש, ובוודאי לא ״חטא״, אלא דרך להכריח את הסובבים ואת הקרובים ביותר – הן לתינוק, הן לאם היולדת והן לקרובי המת – לא להפריע ל״פגיעים״ בתוכינו בשעת מצוקתם.