פרשת תזריע-מצרע: עור ולשון

פרשת תזריע-מצרע: עור ולשון | בן נוביס, אייר תשפ"ה

נראה שאין שתי פרשות פחות אהודות על הקהל מאשר תזריע ומצורע. בפרשות אלה אנו מוצאים שלושה נושאים עיקריים – טהרה אחרי לידה, ברית מילה וצרעת.
בספרות התורנית יש דיונים רבים באשר לטבעה של הצרעת המופיעה בפרשה זו. השאלה היא אם מדובר במחלה גופנית או אך ורק במצבים רוחניים.
נכון שצרעת מתוארת פעמים רבות כמחלה המוכרת לנו בשם זה, אם כי התסמינים והסימנים שמתארת התורה, בהרות לבנות, פצעים זבים ונגעים אינם דומים לתסמיני המחלת על שם הנסן (Hansen disease), השם המקובל היום לצרעת. על-פי המחקר המודרני של ההיסטוריה של הרפואה, המסקנה היא שהמצבים המופיעים בתורה בפירוט רב מתאימים לספחת (פסוריאזיס) דרמטיטיס זיהומי, גזזת, פטריות זיהומיות, ריקבון קיר, ואפשר אפילו סוג צרעת – צרעת המצח. אנו קוראים כיצד הכוהנים מתפקדים כרופאים, בדקו את החולה, אבחנו אותו, ואם חשדו שמחלת העור מדבקת, הורו לבודד את החולה כדי למנוע את התפשטות המחלה. לאחר שבעה ימי בידוד, חזר הכהן ובדק את הנגע.
ברם, חכמי המשנה והתלמוד לא ששו לראות בהוראות אלה טקסט רפואי. לא היה להם כל ידע באשר לגורמים למחלות, והם ראו את המחלה כעונש, במיוחד עונש על רכילות ועל לשון הרע. הקשר? משחק מילים "מצורע" ו"מוציא שם רע".
שלושה סיפורים מקראיים שימשו אותם לפירוש זה – האחד, משה שתהה אם העם יאמין לו (שמות ד, א-ו) וכך הטיל דופי בבני ישראל; השני, סיפורה של מרים שדבקה בבשרה צרעת לאחר שהלכה רכיל על משה ואשתו (במדבר יב, א) והשלישי, סיפורו של המלך עוזיהו שנטל את תפקיד הכהן והפך מצורע (דה"ב, כו, טז-כא).
במדרש ויקרא רבה מונים חז"ל שבע סיבות אפשריות לצרעת – לשון הרע, שפיכות דמים, לשון שקר, גזל, ניאוף, עיניים רמות, אכזריות וריצת רגליים להרע. במדרש שוחר טוב (פרשה קכ) אנו מוצאים: "נמשלה לשון לחץ, … כיוון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזירו, אינו יכול".
במדרש ויקרא רבה (טז, ב) מופיע סיפור מופלא על רוכל שהיה מהלך באזור ציפורי ומכריז שהוא מוכר סם חיים. ר' ינאי דחק בו להסביר את סודו של אותו סם, והרוכל הוציא ספר תהילים והראה לו את הפסוקים מתוך מזמור לד:

מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב.
נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה.
סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו.

אמר רבי ינאי "כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעו "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים" . הרוכל הסביר שמי שחפץ חיים חייב לחיות חיים מוסריים, ובמיוחד, להימנע מלשון הרע. אם כן, מי הוא האיש החפץ חיים? זהו האיש וזוהי האישה שחיים על פי אמות מידה מוסריות, נמנעים מרע, עושים מעשים טובים ומגלים רחמים. וכאן מתגלית גדולתם של חז"ל. הם לקחו שתי פרשות שאינן אהובות עלינו, פרשות הדנות בנושאים רפואיים, וזיקקו מתוכן שיעור במוסר. בימים שבהם אנו חיים, ימים של חוסר ביטחון במנהיגינו, עלינו לדבר בשפה של אחריות, צדק וענווה.

——————

=============