שמחת תורה: מחגיגה לשגרה

שמחת תורה: מחגיגה לשגרה | שושנה מיכאל-צוקר, תשרי תשפ"ג

את שמחת תורה אנחנו חוגגים בשירים וריקודים. אם חג השבועות משחזר את טקס החופה בו עם ישראל קודש לה' עם התורה ככתובה, שמחת תורה היא המסיבה שבה אנחנו חוגגים את הקשר שנרקם.

אחרי המסיבה, באה… השגרה.

שגרה שהתגעגענו עליה משך כל תקופת החגים אבל שהיא גם קשה לשאת, הפיתוי לשבור אותה חזק. לכן ואני מתפללת עם המשוררת אורה אילן:

אלוהי:
למדני לשאת את
אָשְׁרוֹ של הזמן
החולף ואינו חוזר.
למדני לשאת את
עֻלהּ של שיגרה
היודעת כל כך לוותר[1]

אנחנו שמחת תורה, אל לנו להשאיר את התורה מאחור, אלא לקחת אותה אתנו אל תוך השגרה; ללמוד וללמד, להתיחס לתורה ברצינות כדי לשמור את חכמת הדורות, להרחיב אותה ולהנחיל מורשת לדורות הבאים.

בשמחת תורה נקרא: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (דברים לג:ד) עליו נאמר בתלמוד: "אל תקרי מורשה, אלא מאורסה" (פסחים מט ע"ב).
באמצע המאה העשרים, ר' יחיאל יעקב ויינברג הסביר:

רבים האנשים המכבדים את התורה, אך יש בהם המתייחסים אליה כאל אוצר נחמד, דבר עתיק ויקר ערך, אולם הם אינם שואלים את התורה כיצד יש לנהוג בשאלות החיים… אל תתייחסו אל תורה כאל ירושה עתיקה אלא כאל "מאורסה", כדבר אהוב וחשוב, שמתייעצים עמה ומתחשבים בדעתה.[2]

בשמחת תורה, בואו לחגוג את התורה, את המורשת.

אחרי החגיגה תבוא השגרה. אם אנחנו רוצים גם להעמיד לעצמנו דורות המשך שישמחו גם הם בתורה, עלינו להביא אותה אל תוך השגרת חיינו, לא רק כמורשה אלא כ-"מאורסה" מרכיב חשוב, ללמוד וללמד

כי היא חיינו ואורך ימינו.

=========

[1] ב-הלל ויס (עורך) ואני תפילתי: שירת התפילה של משוררים בני זמננו (1988), ע' 94.  השיר ממשיך " למדני לשאת את כאב הותור שאין לו היתר."

[2] למדתי את הטקסט מר' ליונל לוי .הוא מופיע גם כאן: http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/92-2.htm מקורו כנראה בהקדמת הספר רזא דאורייתא, מאת הרב ז"א רבינר.