שמחת תורה: זמן מחוזרי וקווי | שושנה מיכאל צוקר, תשרי תשפ"א
הפרשה האחרונה בספר דברים, וזאת הברכה, אינה נקראת בשבת בבוקר, אלא רק בשמחת תורה. בשמחת תורה, אחרי קריאתה אנחנו מיד קוראים את ההתחלה של הספר בראשית, להמחיש ולהדגיש את המחזוריות האין סופית של תורה. ואז – אחרי מעקף קצר לקריאת המפטיר המספר על קרבנות היום – אנחנו ממשיכים בפרק הראשון של ספר יהושע אשר ממשיכה את הנרטיב ההיסטורי בו בני ישראל עוברים מן המדבר אל ארץ ישראל. לכן, בשמחת תורה, הזמן המחזורי, הליטורגי או המיתי מצטלב עם הזמן הליניארי והיסטורי.
הזמן הליטורגי משאיר אותנו במדבר.
הזמן ההיסטורי מביא אותנו אל ארץ ישראל.
מה חשוב יותר, הנסיעה או ההגעה? האם אנחנו אי מגיעים באמת ליעדינו?
הפרדוקס זה והשאלות האלו נראים לי מתאימים ומשמעותיים במיוחד לשמחת תורה משום שדרך הלימוד והחיים של תורה אנחנו יכולים לאזן בין שני סוגים הזמן והבנה בחיינו.