פרשת "שְּׁמִינִי": איך להיות קדוש / מוטי לקסמן, ניסן, תשע"ז
פרשת "שְּׁמִינִי" פותחת ב"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא ט, א). מה קורה ביום השמיני? ביום זה יוצאים אהרון ובניו מאוהל מועד לאחר שנצטוו על שבעת ימי המילואים: "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם" (ויקרא ח, לג). בשבעה ימים אלה מוכשרים אהרון ובניו, והם זוכים בייפוי-כוח לשרת את ה' בקודש, לאחר שהם עברו תהליך של כפרה (ויקרא ח, לד–לו).
במה עוסקת הפרשה לאחר יציאת אהרון ובניו?
א. תיאור חנוכת המשכן באמצעות הקרבת קרבנות שכיפרו וטיהרו את הכהנים המשמשים בבית המקדש, ואת עם ישראל כולו.
ב. סיפור מות "בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא" אשר הקריבו "אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" ה' אלוהים.
ג. פירוט המאכלים והמזונות הטמאים (ויקרא יא, א–כח).
מותם של בני אהרון הוא סיפור קשה והפעם לא אעסוק בו.
אני אדון בשאלה: מה הקשר בין חנוכת המשכן לבין דיני כשרות המאכלים?
לפני שנתחיל בדיון נציין נתון חשוב: בפרשה זו, פרשת "שְּׁמִינִי", שוב מתגלה האלוהים בפני העם: "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם" (ויקרא ט, ד); "וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" (שם, ו): "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (שם, כג). התגלות אלוהים לכל העם אינה חזיון נפוץ במקרא. אם לא שכחנו, התגלות כזו הייתה בעת מתן התורה (שמות כד, טז–יז).
איך אפשר להבין את החזרה של ההתגלות כעת?
הסבר אחד נובע מן הפשט, בפרשה זו נערכת חנוכת המשכן, וזה אירוע בהחלט חגיגי, הראוי להתגלות.
אבל, האם אפשר לקשר את ההתגלות האלוהית הפומבית לדיני טומאה וטהרה באכילה?
יתר על-כן, בסיום רשימת בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה מודגש שהנוהג כך זוכה למעמד של קדושה: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים" (ויקרא יא, מד), ובמפורט בהמשך בפסוקים מה–מז.
אם-כן, התגלות אלוהים לעם כולו קודמת לפירוט הטמא והכשר באכילה, וקדושה מסיימת את הרשימה.
האם האכילה היא במוקד?
ובכן, ברור שביהדות דרשו ודורשים אוכל כשר, אבל האם זו דרישה מוחלטת?
הנה הרמב"ם מבהיר: "אינו מתטמא עד שיאכל מאכלים טמאים כחצי פרס שהוא כביצה ומחצה שוחקת, וכן השותה אינו מתטמא עד שישתה ממשקין טמאין רביעית" (רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאה פרק ח הלכה יא). הרמב"ם אינו מבטל את הלכות כשרות המאכלים אבל טוען שאם במקרה בא לפיך מאכל שאינו כשר אבל כמותו זניחה, הרי אינך מתטמא!
ואברבנאל טוען: "איסור המאכלים שאסרה התורה, כבר חשבו רבים מהמפרשים שהוא מפני בריאות הגוף ורפואתו, להיות המאכלים הרעים ההם מולידים ליחות רעות, זהו דעת הרמב"ן בפסוק ואלה תשקצו מן העוף, וחלילה לי מלהאמין כן, לפי שאם כן היה ספר תורת האלוהים במדרגת ספר קטן מספרי הרפואה הקצרים בדבריהם וטעמיהם ואין זה דרך תורת האלוהים ועומק כוונותיה. וגם שעינינו הרואות האומות האוכלים בשר החזיר השקץ והעכבר ושאר העופות והבהמות והדגים הטמעים, חיים כולם היום חזקים כראי מוצק ואין עייף ואין כושל בהם".
מצד שני אפשר למצוא באתרים שונים שגם לא-יהודים מעדיפים מזון כשר: "צרכן המזון האמריקאי, המקפיד בשנים האחרונות על בריאותו ותזונתו, נוטה להאמין שחותמת ה'כשר' על אריזת המזון, מבטיחה איכות גבוהה מהממוצע ורמת פיקוח על תהליכי הייצור, הגבוהה מהמקובל בשוק המזון הרגיל של הגויים. מסיבה זו מוכנות החברות לייצור המזון לשלם שכר גבוה למשגיחי הכשרות היהודיים" (1).
במלים אחרות, על טענות שמזון כשר הוא בריא אפשר להראות שגם אוכלי מזון לא כשר אינם חולים בשל כך.
ובכל-זאת, כאמור לעיל, קושרה כשרות המזונות לקדושה.
איך אפשר להבין זאת?
אני מציע כוון אחר.
לא המזון הוא העיקר, אלא ההבחנה וההימנעות הם הסוללים את הדרך לקדושה.
אדם שמוותר, שנמנע, שמבחין בין מותר לאסור על-פי אמונה, אינו דל, להיפך.
מי שאינו מוכן לוותר, מי שאינו מבחין בין מותר לאסור הוא אדם חסר. תמיד חסר לו דבר מה שעוד לא ניסה, שעוד לא טעם, ולכן הוא אף-פעם אינו מסופק.
לא חינם אמרו חכמינו: "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (משנה, אבות ד, א).
על משקל האצילות מחייבת (Noblesse oblige) נאמר הקדושה מחייבת, מחייבת להבחין בין המותר, הראוי והכשר לבין האסור, הבלתי ראוי והטמא.
מכאן, קדושה אמיתית אינה ליחידי סגולה בלבד. בפרשת השבוע מודגש לעיני ולאזני כל עם ישראל: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים", הקדושה היא בידי כל אדם תלוי באורח חייו ובהתייחסותו למציאות, לחברה ולאדם.
<><><><><>
הערות:
(1) מהאתר: http://www.manof.org.il