שבת חול המועד פסח: "חזון העצמות היבשות"

שבת חול המועד פסח: "חזון העצמות היבשות" –עובד דבורה, ניסן תשע"ז.

ההפטרה של שבת חול המועד פסח היא מתוך יחזקאל פרק ל"ז. אנו קוראים את החזון המאוד מפורסם: חזון העצמות היבשות, שהוא מאוד רלוונטי לחג הפסח. חג הפסח מציין את היציאה מגלות מצריים  ומשעבוד לדרך חדשה ואמונה חדשה בסופה מקץ ארבעים שנה יגיע העם לארץ ישראל. כך גם בחזון זה של יחזקאל יש בשורה לעם ישראל שהפעם הוא בגלות אחרת – בבל, נכה-רוח ואכול ייאוש.

בחזון העצמות היבשות מתמודד הנביא יחזקאל עם האמירה השגורה בקרב הגולים:

 יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ–נִגְזַרְנוּ לָנו  (יחזקאל ל"ז, יב)

על בסיס הביטוי הזה רואה הנביא חזיון מצמרר, שאותו הוא מתאר בצורה מאוד דרמתית. הוא מספר שיד ה' אוחזת בו ומטילה אותו לתוך בקעה, שמלאה בעצמות אדם יבשות. הוא מובל סביב סביב הבקעה ונדהם מהכמות של העצמות וממצבם (יבשות מאוד). עוד הוא מביט בתדהמה על המראה הנורא הזה, שואל אותו ה' אם יש איזשהו סיכוי, שהעצמות האלה תחיינה. התשובה המתבקשת היא "אין מצב כזה", אך יחזקאל מודע לשליחותו עונה לשואל תשובה יפה : "ה' אלהים אתה ידעת". ה' משיב שהעצמות יקומו לתחייה ומבקש מהנביא לדבר אליהם:

 וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא עַל-הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה; וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם-הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת, שִׁמְעוּ דְּבַר-ה'.   כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה', לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה:  הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם, רוּחַ-וִחְיִיתֶם.   וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר, וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר, וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ, וִחְיִיתֶם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה.   וְנִבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי; (יחזקאל ל"ז, ד – ז)

ואכן נבואתו מתקיימת. העצמות מתחברות אחת לחברתה ומעלות עליהן גידים ובשר ונכנסת בהן רוח חיים ולנגד עניו מתייצב "חיל גדול מאוד מאד". תחיית המתים היא רק הצעד הראשון לגאולה. והעיקר, אלהים מבטיח להביא את העם חזרה לארצו ומצפה, שהם יאמינו בו בהמשך: "וידעתם כי אני ה'  דברתי ועשיתי נאום ה'"

החזון הוא כמובן משל,  שנותן ביטוי לכך, ששם בגלות החיים אינם חיים. מצבם של הגולים הוא בכי רע. הם כמו שוכני עפר המוטלים בקבריהם.

מעבר לפירוש הפשטני,  חזון העצמות היבשות זכה עם השנים להתייחסויות מכיוונים שונים. יש שקראו את המלים ככתבם וכלשונם וראו בהן בשורה לתחיית המתים, בעתיד, באיזה שהוא זמן, בביאת המשיח, יקומו כל המתים לתחייה. חשיבה זו מרחיקת לכת ואין כלל ליחסה לתפיסות, שהיו מקובלות בימיו של יחזקאל. וכמובן אין לה ביסוס במקרא.

התיחסות אחרת ומפתיעה בפרשנותה מצאנו במשנה. מסכת סנהדרין מעלה סיפור ישן שכתוב במקרא הקשור לעצמות היבשות. שם אנו מוצאים אמירה של רב, שחשוב היה לו לדעת מי הן אותן עצמות יבשות, שהחייה יחזקאל. הוא בדק ומצא, שאלו הם בני אפרים, שעלו לארץ ישראל 30 שנה קודם ליציאת מצריים הראשית והם נספו ע"י המצרים. מכאן המסקנה המתבקשת היא, שבני אפרים לא היו מאמינים שלמים,  הם קרבו את הקץ וכשלו.

קרוב לודאי שמחשבות רחוקות אלה היו גורמות לנביא יחזקאל להתהפך בקברו, ועצמותיו לא היו מוצאות מנוחה. נבואתו, שצופה את הגאולה הקרובה, הפכה, עם חלוף הזמן, במשך הדורות ועד לימינו לבסיס המצדיק את דחיית הגאולה. לכאורה על בסיס הנבואה הזו, הגאולה היא אקט של אחרית הימים והיא צריכה להגיע בעקבות מעשה אלהי מיוחד. חוגים רבניים נתנו לכל נסיון לעלות לארץ ישראל את התוית של "דחיקת הקץ", שהיא אסורה בתכלית איסור:

ונמצאה הוכחה נוספת ב"שיר השירים":

"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם בִּצְבָאוֹת, אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ)" שיר השירים  ג , ה).

ע"פ מדרש רבא של  "שיר השירים", אותה אהבה שמוזכרת בפסוק הנזכר, היא לא אחרת מאשר הרצון לעלות לארץ ישראל. אלהים מציב שלט עצור: תנו לאהבה עוד שנות שינה, טרם הגיע הזמן.

ואף על פי כן, התנועה הציונית באה ואמרה: "לא בשמיים היא". יש לעלות לארץ ישראל כאן ועכשיו. בעיני חוגים רבניים מסויימים זו הייתה כפירה בעיקר של הדת היהודית.

מחבר "התקוה", המשורר נפתלי הרץ אמבר, מקיים דיאלוג עם חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל. הפעם הדיאלוג על בסיס הסכמה הדדית. הנביא מביא את הביטוי השגור בלשון  העם שאומר: "יבשו עצמותנו אבדה תקותנו" ועונה להם אל דאגה העצמות תעלינה בשר ותכנס בהן רוח ויחיו. נפתלי הרץ אימבר עושה שימוש במשפט זה וכותב:

עוד לא אבדה תקוותינו

התקווה בת שנות אלפיים

להיות עם חופשי בארצנו

ארץ ציון וירושלים,

חג שמח