פרשת שמות: מדוע לא פגע ה' בפרעה מיד כשהחל למרר את חיי ב"י?

פרשת שמות: מדוע לא פגע ה' בפרעה מיד כשהחל למרר את חיי ב"י? | אסתר ואלי מיאסניק, טבת תשפ"ג

הפרשות הראשונות בספר שמות, עוסקות בדרכים המורכבות בהן תפעל ה' את משה, את ב"י ואת פרעה, כך שב"י יצליחו לצאת ממצריים. תמהני מדוע התפעול היה כה ארוך ומורכב? מדוע לא הפעיל ה' את כוחו מיד כשעלה מלך חדש  אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף ובכך אמור היה להביא שהמצרים יחדלו למרר את חיי ב"י. הרי יכול היה להתרות בפרעה כשם שעשה במקרה  אברהם "וַיְנַגַּע ה' אֶת-פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים, וְאֶת-בֵּיתוֹ, עַל-דְּבַר שָׂרַי, אֵשֶׁת אַבְרָם"  (בר' יב 17). מדוע דחה את הפעלת כוחו?

כדי לבחון עניין דחיית הפעלת כוחו, אנו מציעים להשוות את סיפורי הפתיחה של ספר שמות המתחילים במניית שמות היורדים מצריימה, לסיפור הירידה למצריים.  לכאורה המקרא מציג  שיש המשכיות בין הירידה לתחילת העלייה: משפט הפתיחה  וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה  זהה עד דומה  למשפט המסיים את הבטחות ה' ליעקב לפני ירידתו למצריים (בר' מו) [1]. אך בפועל, אין כל דמיון בין המציאות שאליה כוונו ההבטחות לפני הירידה מצרימה לבין המציאות החדשה המתוארת בספר.

מהי המציאות החדשה המוצגת בפנינו בתחילת ספר שמות?

• הבטחות ה' ליעקב מופרות: לדוגמא [2] – ה' הבטיח שאל ליעקב ובניו לפחד, והנה ממררים את חייהם. הובטח ליעקב ובניו שיהפכו לגוי גדול והנה זורקים את הבנים ליאור. הובטח להם שיוסף ידאג להם והנה לאחר מות יוסף- נהפך עליהם גורלם ואף אחד לא דואג להם. במילים אחרות, המציאות השתנתה. ב"י חיים עתה, בערפל לגבי העתיד. לא ברור להם איך תמומשנה ההבטחות.
• המציאות החדשה מעמידה אתגר שונה בפני ה': בספר בראשית, מצאנו שה'  פועל מול פרטים נבחרים ושהמשימה היא חד מימדית. למשל, הפנייות ליעקב, נח ואברהם דורשות מלוי משימה חד מימדית-באחריות הנמען בלבד. ליעקב- אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה. לנח- עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר (בר' ו 14). לאברהם– לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ  (בר' יב 1). לעומת זאת, בספר שמות- המציאות המאתגרת הינה רב מימדית. היא לא ניתנת לפתרון פשוט.
• מימד האומה רבת האוכלוסין– איך מניעים את מאות אלפי ב"י
• מימד האינטרס המצרי – מחד, השלטון חושש מכוחם העולה של ב"י ומאידך הוא מעוניין בכח העבודה הזול וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם
• מימד המנהיגות: העדר דמות סמכותית מובילה כאברהם או כיוסף.

איך פועל ה' מול המציאות השונה והמורכבת

דרכו של ה' להתמודד עם המציאות הרב מימדית שנחשפת בספר שמות, שונה מדרכו ספר בראשית[3]. הוא אינו מכה בבית פרעה או "משכנע" אותו מיד עם השתנות המציאות. בספר שמות ה' "נכנס לפעולה" רק כאשר התמלאו תנאים מקדימים סבירים.

• בתחילה, ה' לא התערב: גם לאחר וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה וכן לאחר- כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן.
• בהמשך, ה' מחליט על בחינת המצב:  רק לאחר שהוא מוצא אצל עמו סימנים ורצון לשנות את מצבם, הוא שוקל את צעדיו. סימנים אלו מתבטאים ב
  • העם מביע צורך ביציאה– וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹקים
  • פעולות מרדניות– המיילדות המרדניות וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים ומשה מוכן להרוג את המצרי ולהימלט.
  • משה מסומן כפוטנציאל למהיג

רק כאשר שלושה סימנים אלו מתקיימים, ה' מתחיל את בחינת המצב: וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים, וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים וַיַּרְא אֱלֹקים, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּדַע, אֱלֹקִים[4]. בחינת מצב ולא פעולה מיידית.

• חולפת עוד תקופת מה ואז ה' מחליט לפעול. משה מסומן עתה כמנהיג וה' פונה אליו במשימה קונקרטית: וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. התוכנית הקונקרטית תגובש במשותף בעתיד.

איך מסבירים את דרכו השונה של ה'?

הן משה וסביר להניח שהן ב"י, הופתעו מהחוסר בתגובה מיידית למציאות  שהתהפכה. סביר להניח שהם ציפו לפעולה מיידית עוצמתית וקונקרטיות (ראה גם הערה 3). פער ציפיות זה הוא שהביא את משה לשאלה- הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵיהֶם. במילים אחרות, משה מוטרד איך יסביר לב"י שדרכו החדשה של ה', היא שתממש את ההבטחות מן העבר. אציין שבמקרא מקובל מאוד שהשם של הפרט מסביר פעמים רבות את מהותו. למשל, שינוי שמם של אברהם ויעקב [5].

מענה ה' לשאלת משה שונה מהדרך בה הציג עצמו לאבות. הוא לא נוקב בשמו אלא מתאר את דרך פעולתו:  וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. קרי, איני אוטומט שפועל לפי אלגוריתם ידוע מראש. אני פועל בצורה שונה ממה ששמעתם בסיפורי האבות. מעתה, אני מתאים את דרכי למצב בשטח. כעת בחנתי את מוכנות של ב"י ואיתור מנהיג מתאים: " לפי מעשי אני נקרא" [6]. בעתיד אביא גם בדרכי לכך שהמצרים יכירו בצורך לשחררכם.

=================

[1] יש מספר גישות של חז"ל מדוע חזרו כאן ומנו את השמות של בני יעקב. ה'ספורנו' (רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ. נולד 1468, נפטר אחרי 1550) פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה) אומר "אֵלֶּה. הַנִּזְכָּרִים הָיוּ רְאוּיִים לְהִוָּדַע בְּשֵׁם, כִּי כָּל אֶחָד מֵהֶם רָאוּי לִהְיות נֶחְשָׁב אִישׁ עַל שְׁמו הַמּורֶה עַל צוּרָתו הָאִישִׁיִּית. וְאֵלֶּה כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם הָיוּ לִמְאורות, וְלא יָצָא הַדּור לְתַרְבּוּת רָעָה. אָמְנָם אַחֲרֵי מותָם לא הָיוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁבִּבְנֵיהֶם כָּל כָּךְ חֲשׁוּבִים בְּעֵינֵי אֱלקִים וְאָדָם". "ויקרא רבה" לב (מדרש דרשני על ספר ויקרא, שנכתב בארץ ישראל במאות 5-7) מציג גישה שונה- "בזכות ארבעה דברים נגאלו אבותינו ממצרים בזכות שלא שינו את שמם, ואת לשונם, ושהיו גדורין מעריות, ולא היו בהם דלטורין וכו' ". ומסביר ה"כלי יקר" (פירוש על חמישה חומשי תורה שנכתב על ידי רבי שלמה אפרים מלונטשיץ במאה ה-17) " …שכל שמות השבטים נקראו על שם הגאולה: ראובן ראה ראיתי את עני עמי, שמעון על שם וישמע אלהים את נאקתם וכן כולם, ולפי זה אם היו משנים את שמם לא היה להם רושם על הגאולה, ולא היו ראוין להגאל…" . אך הם לא שינו את שמם ואת לשונם וגו'.
כלומר. גישה אחת (ספורנו לדוגמא) מציגה את ב"י כלא מוכנים לגאולה: ב"י בשלב מסויים לא כָּל כָּךְ חֲשׁוּבִים בְּעֵינֵי אֱלקִים וְאָדָם. גישה אחרת ("ויקרא רבה") : ב"י לא שינו את שמם. מה שמראה שהם היו מוכנים כל רגע להיגאל.
הדב"ת הנוכחי מציג צורת ראייה משלימה לשתי גישות אלו.

[2]

[3] דרכו של ה' בספר בראשית
וַיְנַגַּע ה’ אֶת-פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים, וְאֶת-בֵּיתוֹ, עַל-דְּבַר שָׂרַי, אֵשֶׁת אַבְרָם (בר' יב 17), וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי–כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם; וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם, אֶת-הָאָרֶץ (בר' ו 13), וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-אֲבִימֶלֶךְ, בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנְּךָ מֵת עַל-הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-לָקַחְתָּ, וְהִוא, בְּעֻלַת בָּעַל. (בר' כ3), וַיֹּאמֶר ה’, זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה; וְחַטָּאתָם–כִּי כָבְדָה, מְאֹד. אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם-לֹא, אֵדָעָה (בר' יח 20-21)

[4] המשפט הארוך על כניסת ה' למערכה, תוך איזכור שמו 4 פעמים רצופות ( וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים, וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים וַיַּרְא אֱלֹקים, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּדַע, אֱלֹקִים) אומר דרשני. דוגמא אחת היא גישת הרמב"ן שטוען שה' עיכב תגובתו עד ששמע את צעקת ב"י ( רבי משה בן נחמן, 1194 –1270, מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, משורר, הוגה, מקובל ורופא). אך הוא אינו מסביר את 4 השלבים המופיעים בפסוק. הרב שמעון קליין https://www.yeshiva.org.il/midrash/3409 רואה את זעקת ב"י רק כמתג שהפעיל את ה' ולאחר מכן מופיעים 4 שלבים בתגובה- " וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים – השמיעה יש בה נתינת מקום למציאות. ויזכור אלוקים– ברית אבות. וירא אלוקים: המוקד עובר אל הפעולה האקטיבית של הרואה. בראיה יש כבר ממד של השגה והבנה.

בראיה – ניתן לראות תמונה גדולה, מכיוון שהמביט מחבר את החיבורים בדעתו. וידע אלוקים – יש כאן כבר חיבור של ההשגה האלוקית במצבם של ישראל אל המציאות. ידיעה זו פירושה מוכנות לקראת השלב המעשי."

יש דמיון מה של גישתי לגישת שמעון קליין.

[5] לשם הנמען בתנך יש משמעות לגבי מהות בעל השם. ואומר הספורנו :" וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמו. הִנֵּה הַשֵּׁם יורֶה עַל הַצּוּרָה הָאִישִׁיִּית, וְהַצּוּרָה הִיא סִבָּה עַצְמִיִּית לִפְעֻלָּה הַמְיֻחֶדֶת לְאִישׁ. יאמְרוּ אִם כֵּן: בְּאֵיזֶה פעַל נִמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ, שֶׁבּו יִקָּרֵא בְשֵׁם, שְׁלָחֲךָ אֵלֵינוּ"
הדבר בולט במקומות בהם המקרא עצמו דורש שמות בעקבות אופיו של בעל השם. כך למשל לגבי אברהם "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (בר יז 5), לגבי יעקב- "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל (בר' לב 29), ."לגבי נבל:" "וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים" (שמו"א כ"ה 3 ). "

[6] ואכן ב"שמות רבה" (ג 6) מגדירים את פירוש , אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה כך- לפי מעשי אני נקרא: "אמר רבי אבא בר ממל אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה שמי אתה מבקש לידע לפי מעשי אני נקרא פעמים שאני נקרא באל שדי בצבאות באלהים בה' כשאני דן את הבריות אני נקרא אלקים וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא אל שדי וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה' שאין ה' אלא מדת רחמים שנאמר (שמות לד, ו) ה' ה' אל רחום וחנון".
הגישה של הדבת שלנו, הוא המשכו של מדרש זה.