א – מהי מטרת סיפור לידתו, בגרותו ובריחתו של משה?
סדרת האירועים בפתיחת ספר שמות (הגזרות, שפרה ופועה, משה יוצא אל אחיו, משה מסייע לבנות יתרו) שקדמו להתגלות בסנה, שימשה את חז"ל כדי להוכיח את חוש הצדק של משה ואת דאגתו לאחר. להלן אנסה להציג את סדרת אירועי הפתיחה ("זרעי המהפכה") של הספר, כהצבעה על משה לא רק כבעל חוש צדק אלא גם כמנהיג בפוטנציה המזהה את הצורך במהפכה הנהגתית אצל ב"י, הרבה לפני העימות עם פרעה.
ב – למה הוזכרו שמות הבאים מצריים?
הספר השני של המקרא, נפתח באזכור שמות בני יעקב. מדוע הובאו השמות? האם רק כדי לפתוח את סיפור יציאת מצריים בניסוח הדומה לדיווח על ההגעה למצריים של יעקב ובניו בבראשית מ"ו? הרי הסיפור יכול היה להתחיל בשמות א 4: ו"ַיְהִי, כָּל-נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ-יַעֲקֹב (הבאים מצריים) –שִׁבְעִים נָפֶשׁ; וְיוֹסֵף, הָיָה בְמִצְרָיִם. וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל-אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ–בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם".
ג – "התאדות" ראשי השבטים
נראה לי שציון השמות בפתיחה נועד להדגיש שלאחר פטירת הדור הראשון של בני יעקב, לא נוצרה הנהגה ראויה בקרב ב"י. הספורנו (פרשן מקרא יהודי- איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה, תחילת המאה ה 16), מסביר זאת בצורה דומה : "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת- הַנִּזְכָּרִים בְּכָאן הָיוּ רְאוּיִים לְהִוָּדַע בְּשֵׁם, כִּי כָּל אֶחָד מֵהֶם רָאוּי לִהְיות נֶחְשָׁב אִישׁ עַל שְׁמו הַמּורֶה עַל צוּרָתו הָאִישִׁיִּית. וְאֵלֶּה כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם הָיוּ לִמְאורות, וְלא יָצָא הַדּור לְתַרְבּוּת רָעָה. אָמְנָם אַחֲרֵי מותָם לא הָיוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁבִּבְנֵיהֶם כָּל כָּךְ חֲשׁוּבִים בְּעֵינֵי אֱלהִים וְאָדָם".
אנו היינו מנסחים את דברי הספורנו בלשון מודרנית- איך קורה שהמשפחה החזקה הזאת אינה מגיבה לגזירות פרעה? איך קורה שראשי השבטים לא נערכו ל"יום שאחרי" ?
חיזוק לגישתי זו על התאדות ראשי השבטים ניתן למצוא בדרך ההתייחסות המינורית לשבטים בהמשך סיפור יציאת מצריים-.
בשמות ו' 13 מוזכרים רק ראובן, שמעון ולוי- ורק לעניין הגנאולוגיה של משה
בספר במדבר חוזרים ומתייחסים אל השבטים רק בהיבט ייצוגי. בבמדבר א' איזכור השבטים הוא לעניין המפקד, בבמדבר ב' אזכורם הוא לעניין ארגון החנייה מסביב אוהל מועד ובבמדבר ז' לגבי סדר הקרבת קורבנות.
גם הניסיון להעביר אחריות לנשיאי השבטים בעניין המרגלים, בבמדבר י"ג – לא צלח.
זאת ועוד. אם נראה את "זקני ישראל" כראשי השבטים, הרי הם נמנעו בשמות ה' 1, להגיע אל פרעה ע"מ לדון בדרישת משה ואהרון "שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר", למרות שבשמות ד' 31 קיבלו שני המנהיגים החדשים, גיבוי מזקני ב"י ומהעם: "וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִי רָאָה אֶת-עָנְיָם, וַיִּקְּדוּ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ". מדרש שמעוני קעד מספר: "…אמרו להם משה ואהרן בואו עמנו ונלך אצל פרעה מיד קיבלו עליהם זקני ישראל והלכו עמהם. עד שהיו הולכין היו מגנבין עצמן אחד אחד ושנים שנים…".
ד – שמות חדשים- הנהגה חדשה
בהמשך סיפור זרעי המהפכה, המלה שם/ שמות (מלה מנחה) שהופיעה בפסוק א' ורמזה על התאדות, משמשת כדי לדווח איך מתגבשת הנהגה חדשה. שמות לא מוכרים (בניגוד כמובן לבני יעקב) וללא כל רקורד קודם, מופיעים תוך מספר פסוקים: שפרה, פועה ומשה.
שפרה ופועה
בתחילה מופיעות שתי מיילדות לא ידועות המשנות מהלך היסטורי בצורה חכמה: " שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה". הן היחידות שפעלו כנגד פרעה ואף שוחחו עימו (אין דיווח כזה לגבי זקני ב"י). הן אלו שאפשרו את לידת הזכרים ובעקיפין את הולדת משה.
האומץ הייחודי שלהן מסופר בעזרת השורש ירא. ב-שמות א' 17 מסופר ש-" וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ וגו' ". ההדגשה היא שהמיילדות יראות את האל ואינן יראות את פרעה. אך גם ובמיוחד, שאי יראתן את פרעה, היא בלתי מותנית וללא כל הבטחות מרחיקות-הלכת ליראי האל, שאליהן היינו רגילים בספר בראשית. אם נשווה לאבות נמצא שבבראשית ט"ו1, בברית בין הבתרים, ה' אומר לאברהם לא לירא וכורת עימו ברית לגבי זרעו. בבראשית כ"ו 24 לאחר מריבת הבארות עם אנשי אבימלך ה' אומר ליצחק לא לירא ומבטיח לו שירבה זרעו. בבראשית מ"ו 3- אומר ה' ליעקב לא לירא בעת הירידה למצריים.
נראה שהכתוב מדגיש איפוא שהמיילדות העבריות אינן יראות את פרעה למרות שאין בידיהן הבטחות מרחיקות לכת ולכן ה' אוהד מאד את העוצמה שגילו: " וַיְהִי, כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים; וַיַּעַשׂ לָהֶם, בָּתִּים". התייחסות זו של הכתוב מביאה את הקורא להבחין בלאו הבולט מאוד מתוך ההן: אין אף אחד אחר בשממה המנהיגותית שהשתררה אצל ב"י במצריים.
משה
השם הבא הניזכר בפרשה הוא של דמות חדשה- משה, "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ..".משמעות השם נידונה רבות אצל הפרשנים השונים (מאין לבת- פרעה מונח עברי?) אך אני מבקש להביא פרשנויות הרואות קשר בין "משה" ל"מושיע". אומר הספורנו "וַתּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. הַטַּעַם שֶׁקְּרָאתִיו 'משֶׁה' לְהורות שֶׁיְּמַלֵּט אֶת אֲחֵרִים…". אומר החזקוני (המאה ה 13) "…ואז אמרה בת פרעה יפה קראתו כן כי מן המים משיתיהו. משוי אין כתיב כאן אלא משה לומר כשם שמשיתיהו כן יהיה הוא מושה אחרים…". שני פירושים אלו מוצאים בשמו של משה את עתידו כמושיע לאומי.
ואכן, משה מוצג כבעל יכולת לראות, להבין ולהתמודד עם קשיי ההנהגה הקיימת.
ההנהגה לא מנסה להתמודד עם את אלימות המצרים- בשמות ב 11-12 " וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. ויִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת-הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" . אומר ילקוט שמעוני קסז- "ר' יהודה אומר: ראה שאין מי שיעמוד ויקנא לשמו של הקב"ה להרגו, ועמד הוא וקנא והרגו". ההנהגה הישנה לא הכשירה את ב"י להתמודדויות מעין אלו.
ההנהגה לא ניהלה את הקהילה – בשמות ב' 13-14: ו"ַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ: וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי". במילים אחרות- אין לנו שופטים משלנו ואין לנו קודקס התנהגותי מחייב. וגרוע מכך: "וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר". במילים אחרות- נוהג ההלשנה היה מקובל. ראה גם את היווצרות מעמד של שוטרי בני ישראל, המשתפים פעולה עם השלטון וחושבים כמוהו (שמות ה' 19-21). .
פסימיות אצל ב"י לגבי העתיד– בשמות ד' 1: "וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי". הפסימיות מתגלה גם ב ד' 31: "וַיַּאֲמֵן, הָעָם; וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִי רָאָה אֶת-עָנְיָם, וַיִּקְּדוּ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ". מסקנתי- ב"י לא מאמינים בכוחותיהם-הם. כתוצאה מפסימיות זו, ב"י נטמעו כנראה בסביבה האליטיסטית של מצריים. ההיטמעות מודגמת למשל, בהושע ה' 7 המדווח שב"י לא מלו את עצמם במצריים, ביחזקאל כ' 7 מסופר על היטמעות דתית " ביּוֹם הַהוּא, נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם, לְהוֹצִיאָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: … וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ" ובילקוט שמעוני שמות פרק א' סימן קס"ב מדווח ש: "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם- שנתמלאו בתי טרטיאות [=תיאטראות] ובתי קרקסיאות מהם".
מסקנתי היא שסיפור זרעי המהפכה בתחילת הספר, מציג את החוסר בהנהגה לאומית ורוחנית של ב"י. המיילדות האמיצות והנסיך המצרי פועלים ללא היסטוריית ההבטחות והטיפול האישי של האל באבות. הם נוקטים בצעדים עצמאיים, שנועדו להקים הנהגה לאומית חדשה.
כדי להשלים את הצגת ההנהגה החדשה, הפרשה משתמשת במונח "טוב" לגביה: ב-שמות א' 20-וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים, לַמְיַלְּדֹת בשמות ב'2- וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא. פרשת שמות "מתכתבת " אפוא עם פרשת בראשית גם בקריאת שמות וגם בהיעזרות במונח טוב.
ה – סצנת ה"באר" כאבן הדרך הבאה בצמיחת המנהיג הלאומי
סצנות "באר בארץ רחוקה", שימשו בבראשית כמבוא לצמיחת הגיבור על מנת שיקיים את הבטחות ה'. אליעזר עבד אברהם עם רבקה ויעקב עם רחל.
אם משווים את סצנת הבאר של יעקב לזו של משה, מבחינים מיד בהבדלים. יעקב בורח בעיקר בגלל ההערמה על עשיו ובהנחיית אימו. משה בורח בגלל שלא קיבלו הנהגתו- לא כנסיך מצרי ולא כדמות מנהיגה בב"י. יעקב מנסה בכל דרך להיות אבי השושלת שתקיים את הבטחות ה'. משה לא הונחה ע"י ה' ולא הובטח לו מאומה. משה מונע רק ע"י הכרתו ותעוזתו.
זרעי המהפכה נובטים כאשר ה' שמבין את הפוטנציאל של משה, מפעילו באירוע הסנה.