פרשת ויקהל–שבת שקלים: על התרומה ועל הבניה

פרשת ויקהל–שבת שקלים: על התרומה ועל הבניה | ליאל בירן, אדר א, תשפ"ד

באוויר מרחפת תחושה של חשיבות קיומית. הקריאה לתרום מעוררת בכם דחף לפעול בנחישות ובמסירות מתוך חיבור עמוק לצרכי השעה של העם. אתם מתארגנים, מכינים בהקפדה את כל הציוד הנחוץ, יוצאים מהבית עמוסי כל טוב, ומצטרפים להמוני העם בפקקים ובתורים בדרך לנקודת המסירה. ההמתנה מורטת עצבים. הגעתם ומסרתם את מה שהבאתם. איזו הקלה! בדרך הביתה, תחושה חמימה של נחת וסיפוק פושטת מהלב לשאר הגוף, ואתם יודעים שתרמתם את תרומתכם למאמץ המשותף, החשוב כל כך של העם.

בפער של 3,500 שנה, התאור הזה יכול להתאים הן לבני ישראל של מעמד הר סיני והן לבני ישראל של מעמד חרבות ברזל. בימינו מדובר על בגדים, מזון, מגוון ציוד טקטי וביתי וכן כספים שנתרמו כולם בכמויות עצומות בחודשים האחרונים למרכזי איסוף עבור חיילים לשימוש במשימותיהם ועבור עקורים לשימוש בבניית חייהם החדשים. בימים ההם דובר על תכשיטים ומתכות, בדים, עורות, שמנים, אבני חן עצים ועוד, שנתרמו לטובת מלאכת הבנייה והיצירה של המשכן, כלי הקודש ובגדי הכהונה. העם נענה אז לקריאה והתייצב עם תרומות נדיבות: "וַיָּבֹאוּ כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ, וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ. וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל הַנָּשִׁים, כֹּל נְדִיב לֵב…". בדומה למצב כיום, גם אז, לאחר גלי האיסוף הראשונים, לא פסקו התרומות, שהביאו בני ובנות העם מדי יום: "וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה – בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר." עד שלבסוף, משה ביקש מהעם להפסיק את זרם התרומות כי נאסף כבר די והותר (ביטוי שמקורו כאן בשמות פרק לו, ז). את התרומות החומריות של ימינו ראינו במסכים או שאנו יכולים לדמיין מתוך ניסיוננו. אבל איך נראו אז חפצים עם שמות אקזוטיים כגון עורות אילים מאדמים, עורות תחשים, אבני מילואים (להבדיל מימי המילואים של ימינו), לחם הפנים, מכבר הנחושת, בגדי שרד, כרובים, כומז, תולעת שני ושש? לא באמת ברור, אבל אין ספק שהעם יצא מגדרו ותרם את הדברים הללו בלב רחב.

לצד נדיבי ונדיבוֹת הלב שתרמו מרכושם, היו גם חכמי וחכמות הלב ו"חושבי מחשבות" שהתברכו ב"חָכְמָה וּתְבוּנָה… לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ". אלה נרתמו לסייע למאסטרים בצלאל ואהליאב במלאכות השונות. כך גם היום, רוח ההתנדבות הולידה מאות יוזמות והתארגנויות, חמ"לים ועמותות (כולל עמותת "לב אחד" שפעולת מתוך בניין הקהילה). ואם בענייני לב עסקינן, ב-39 פסוקים רצופים של הפרשה (מפרק לה, ה עד פרק לו, ח) ספרתי את הופעתה של המילה "לֵב" בהטיות שונות, 13 פעמים. כלומר, בתוך רשימות התכולה ותאורי ההתארגנות שממלאים פסוקים אלו, מצא הכותב לנכון להזכיר את הלב ותכונותיו בכל פסוק שלישי בממוצע. יש כאן כר נרחב להגות במה שמסמל הלב, מה סימל בימים ההם, ומקומו המרכזי של איבר זה בפעולה האנושית, אבל אשאיר את הדיון הזה לפעם אחרת.

היום גם שבת "שקלים" , השבת שלפני ראש חודש אדר (ב'), וקוראים בו על תרומת חצי השקל, "דמי כופר" במפקד העם, שנאספו לשימוש באותן עבודות קודש שתיארנו לעיל של בניית אוהל מועד, ומאוחר יותר, להמשך קיום הפולחן בבית המקדש. כתוב: "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל – לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה'” (שמות ל, טו). הפסוק הזה מעורר תמיהה. מדוע נדרוש מהעני לתרום סכום שעלול להיות עבורו מעמסה כבדה, ומהעשיר לא נדרוש לתרום בנדיבות כמה שיותר מכספו הרב? כל פעיל חברתי כיום יודע ש"מס רגרסיבי" מעין זה פוגע בשוויון ונחשב מס אנטי-חברתי. ההצדקה לכך דורשת הסתכלות אחרת על מיסים. אני לא יודע מה אתכם, אבל אני רגיל לראות את המיסים שאני משלם כגזירה וכעול שעלי לשאת כאזרח. יחסם של בני ישראל של אז לתרומת חצי השקל, בדומה (על פי השמועות) ליחסם של אזרחים במדינות סקנדינביות מודרניות למיסי מדינה, קשור פחות למחיר האישי המשולם ויותר לתוצאה של התרומה עבור הכלל. במקום תפישה של "נטל מס", גביית הכסף נתפשת כזכות לתרום ולהשתתף בעשייה חברתית משותפת שניכרת בתוצאות – במה שנעשה בכספים שנאספו. מתוך ראיה כזו, חשוב לאפשר לעני להרגיש שחלקו ביצירה ובהמשכיות של עבודת הקודש זהה לחלקו של העשיר. השותפות הלאומית הזו מעידה ואף תורמת ליצירת אחדות בעם.

הלוואי ונוכל לחזור לתרום מכספינו ורכושנו בנדיבות לב, ולתת מכישרונותינו וזמננו בחוכמת לב, למען מטרות משותפות רחבות היקף מתוך תחושת אחדות של קהילה ועם, גם בעתות של שקט ושלום, שיגיעו במהרה.