פרשת ראה: גבוש הלאום

פרשת ראה: גבוש הלאום | עמנואל נשרי' אב תשפ"א

"רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה" (דברים יא, כו).

פרשת ראה נפתחת בברכה ומה יביא אותה וקללה בשל מה תיגרם. הפרשה רוויה בציווים הבאים לגבש את קבוצת העבדים שיצאה ממצרים לעם, ללאום. הגיבוש הזה יביא את הברכה, ואם חס וחלילה לא יעלה בידי הקבוצה להתגבש לעם לא ירחק היום בו תגיע ותתממש הקללה.

לאום הוא קבוצת אנשים הקשורה על-ידי מאפיינים תרבותיים משותפים: שפה, מנהגים ומסורות, עבר משותף, מוצא משותף, סמלים. לקבוצת אנשים זו יש קשר לשטח מסוים, למולדת שלהם ושאיפה להגדרה עצמית וריבונות על שטח. הגדרות הלאום והלאומיות המוכרים לנו הגיעו לעולם במאה התשע עשרה.  
לאומיות מובילה להתגבשות של קהילה סביב צביון וערכים חברתיים משותפים. מגילת העצמאות שלנו נכתבה על בסיס הבנה זו:

בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

הקבוצה הזו, העומדת לצעוד במדבר ארבעים שנה, מניחה בעזרת השם את היסודות להתגבש כעם, את היסודות למגילת העצמאות. הקבוצה שתתגבש לעם יודעת את מוצאה המשותף, דוברת תשפה רחת, חולקת חוויות עבר של עבדות עם סמלים ומנהגים תרבותיים. בין המאפיינים התרבותיים אמנה את עבודת האלוהים ואת סילוק כל סימנים של אלוהים אחרים. מאפיין עם מספר ציוויי התנהגות.

"וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת-מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן; וְאִבַּדְתֶּם אֶת-שְׁמָם, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא" (דברים יב' ג').

סימון גבולות בין עבדי ה' לעבדי האלים האחרים, גידור מקום עבודת השם, גם על-ידי עבודת הפולחן במקום אחד מרכזי שלא כפי שנהגו עמי הארץ.  והנחיות ברורות לתרומות ומעשרות:

 "כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם, מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם, לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ, שָׁם–לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, וּבָאתָ שָּׁמָּה. וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה, עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם, וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם; וְנִדְרֵיכֶם, וְנִדְבֹתֵיכֶם, וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם, וְצֹאנְכֶם". (דברים יב' ה-ו').

הנחיות ברורות מה לאכול ומה לא לאכול, בפרוט רב ובסיכום קצר: "לֹא תֹאכַל כָל-תּוֹעֵבָה" (דברים יד' ג') .
באופן בולט לא נחסך מהעם הצועד במדבר פרוט של התנהגויות חברתיות, משפטיות, של צדק וחמלה כלפי שותפיך, אחיך, ציווים המצביעים על רמה גבוהה של התייחסות בין-אישיים,  הכרה באחר, הנחיות מתקדמות כיצד לנהוג באחיך בני עמך, ביניהן

"וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן" (דברים טו' ז')

וגם

"כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי, אוֹ הָעִבְרִיָּה–וַעֲבָדְךָ, שֵׁשׁ שָׁנִים; וּבַשָּׁנָה, הַשְּׁבִיעִת, תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּך" (דברים טו' יב').

גם דיבורים על ארץ ישראל לא נחסכו בפרשה, הארץ מוזכרת חמש פעמים בפרשה כדי למקם בתודעת ההולכים את הארץ העתידה להיכבש על ידי הקבוצה שתהפוך לעם עם מילוי המצוות.
מחקרי הלאומיות של המאה ה-19 וה-20 לא ניסחו מדדים שנחשבו חדשים, אולם דימיון הניסוחים לכתוב בפרשה מעלה בליבי חשד כי למדו מפרשה זו את הבסיס להתנהגות מגבשת, התנהגות ישראל לאור המצוות המגוונות בפרשה  גיבשה את הלאום והלאומיות של ישראל. אין ספק שמצוות אלה הביאו לגיבוש הקבוצה לעם, לי אין ספק שגם היום מילוי המצוות (כמנהג קהילת הוד והדר) גם אם לא כולן במאה אחוז, וגם אם נוסיף, או נגרע לטעמם של שכנים, תביא ליחסים משופרים של העם היושב בציון.