פרשת פִּינְחָס, שינוי בתפקוד משה

פרשת פִּינְחָס, שינוי בתפקוד משה / סאם ליימן-ווילציג, תמוז תשע"ז.

אחרי שפנחס הכהן דקר למוות את איש ישראל והמִדְיָנִית, שעסקו בעבודה זרה תוך זנות, פרשת השבוע שלנו מתחילה כך: י וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל…
נשאלת השאלה: מדוע לא התערב משה רבינו בעצמו, הן מילולית ו/או במעשים? הרי בכל ספר שמות אנו רואים אותו פועל בצורה אקטיבית בכוחות עצמו (לעתים בהנחיית האלוהים).
אך זה היה המצב בספר שמות. לעומת זאת, אין זו הפעם הראשונה בספר במדבר, שאנו רואים את משה חסר אונים או לפחות ״משותק״. בפרק י״א (ד׳-ו׳) בני ישראל מתלוננים על האוכל ומשה מבקש מהאלוהים להרוג אותו, כי אינו יכול עוד לשאת את הנטל. בפרק י״ד משה נופל על פניו כששומע את הדוח השלילי-פסימי של עשרת המרגלים ואינו נוזף בהם. ובפרק כ׳ (ב׳-ה׳), משה צועק על בני ישראל שביקשו (עוד פעם) מים לשתות, ואז היכה את הסלע בניגוד להנחיית האלוהים. אז מה קרה לגיבור שלנו, משה? יש לזכור, שלא הרבה זמן עבר מספר שמות עד פרקים אלה בספר במדבר – רק אחר כך מעניש האלוהים את בני ישראל בעוד 39 שנים במדבר, כך שבוודאי אין כאן בעיית ״הזדקנות״ של משה.
התשובה נעוצה בהבדל המהותי בתפקיד משה בספר שמות לעומת בספר במדבר. בראשון, עיקר המאמץ היה לשחרר את בני ישראל פיזית מעבדותם במצרים. עם כל הקשיים, זו משימה ״פונקציונאלית״ – להעביר את העם ממקום אחד (עבדות במצרים) למקום שני (חופש המדבר). ובזה הוא הצליח בגדול. ברם, בספר במדבר משימתו היתה הרבה יותר קשה: להעביר את בני ישראל פסיכולוגית ממנטליות של עבדות למנטליות של חירות, כלומר לא רק להשתחרר מהאזיקים הפיזיים של המצרים, אלא עכשיו להשתחרר מהכבלים הפסיכולוגיים של העבדות בלב – מטלה קשה בהרבה.
ובזה בני ישראל כשלו לאורך כל ספר במדבר, כפי שניתן לראות מהדוגמאות למעלה. כתוצאה, התעצם התסכול של משה עם העם, דבר אשר הביא לשיתוקו (ובמידה גדולה לשתיקתו) כמנהיג. כאשר אנו מגיעים לפרשת (סיפור) פנחס לקראת סוף ספר במדבר, משה כבר חסר אונים וכנראה גם מותש לגמרי – ומכאן הצורך לאחרים להיכנס לעובי הקורה במקומו. כמובן, זה גם מסביר לא רק מדוע האלוהים בשלבים אלה הכריז שהדור ההוא לא ייכנס לארץ ישראל, אלא גם מדוע משה לא ייכנס – פחות עונש על מעשיהו בהכאת הסלע ויותר כתוצאה מהסימנים הבולטים של ירידה בכושר מנהיגותו.
מוסר השכל: קל יותר לשחרר אחרים פיזית מסביבתם – וניתן לעשות זאת יחסית במהרה. הרבה יותר קשה לשחרר אחרים מעצמם – ולזה יש צורך לתהליך ארוך ומייגע: 40 שנה וכו׳…