פרשת בָּלָק, על קֻּבָּה ועל קֳבָתָהּ / אניטה תמרי, תמוז תשע"ז.
בלק הוא מלך מואב, מעצמה גדולה וחזקה, ובסיפורנו הוא פוחד מבני ישראל. בצעד מאוד לא מלכותי, הוא אינו מגייס חיילים וכלי מלחמה. הוא מגייס את בלעם הקוסם ודורש ממנו "וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" (במדבר כב, ו). בלק ממשיך "הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו" (כב, יא).
את השורש א'ר'ה' אנו מכירים – המילים מארה, ארור ודומיהן מופיעות במקרא אבל גם בשפת הדיבור. אבל מה פירוש המילה "קבה"? המילים, בהטיותיה השונות, מופיעה במקרא שלוש-עשרה פעמים, מתוכן עשר בפסוקים המספרים את סיפור בלק ובלעם. על פי ספר איוב (ג, ח), בטקסט בו הוא מקלל את היום שבו נולד, נאמר "יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי יוֹם", וכאן, כמו בסיפור שלנו, מופיעים שני השורשים בצמידות. ואם כך, אפשר להסיק שאכן קבה פירושו קילל. העניין מסתבך כשאנו מגיעים לסוף הפרשה, שבה אנו עוברים מסיפור בנוסח האחים גרים על אתון מדברת לסיפור דמים על זנות והרג. איש מבני ישראל זה עם אישה מדיינית לעיני העם. פנחס בן אלעזר בן אהרון רדף את האיש "אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (כו, ח). שוב חוזר השורש התמוה הזה.
מהי הַקֻּבָּה? ומהי קֳבָתָהּ?
קֻּבָּה – חדר (כך מתורגם בשבעים). אולי אוהל. בערבית אל-קבה – בית שיש לו כיפה alcove, copula. בתקופת הג'הליה היה אל-קבה אוהל זעיר בעל יריעות אדומות וגג קמור. המבנה נישא על גבי גמל והציבו אותו ליד אוהל ראש השבט. באוהל – פסלי האלים. בדרך כלל הייתה בה כוהנת ובשעות משבר גם נשים אחרות, וככל הנראה שימש מקום ליחסי מין כחלק מפולחן פוריות. מכאן שהחטא הוא לא רק במעשה אלא גם במיקומו של חפץ נכרי במחנה ישראל. ואם המבנה הוא קֻּבָּה, לא צריך הרבה דמיון להבין מה היא קֳבָתָהּ של האישה.
דרך ארוכה עברנו מהאתון