פרשת משפטים: מה עכשיו? | אניטה תמרי, שבט תשפ"ו
כל שנה, בשבת בשלח, אני מתרגשת כשהקהילה כולה שרה את שירת הים. יש משהו במעמד הזה, בשחזור השנתי של השירה הגדולה, שמחזק אותי, מעגן מחדש את הזהות היהודית שלי
ואני מנסה לדמיין את מעמד הר סיני ואת מה שקרה אחרי מתן תורה, שהוא עניינה של פרשת משפטים. איך עוברים מהדרמה הגדולה לספר החוקים?
בפרשת יתרו, לפני מתן תורה הייתה הציפיה שמשהו יקרה אבל אין לנו מושג מה הוא. מרגש? מפחיד? נמאס? פחות מחודשיים עברו מאז יצאנו ממצרים. אנחנו מנסים ליצור שגרה במצב שהוא לא שגרתי, משהו, שאלפי שנים לאחר מכן, ייקרֵא במדינת ישראל, שגרת חירום. מנסים ליצור שגרה אך החירום עדיין נושף בעורפנו
יותר מכל, נראה לי שהיה מפחיד. התכנסנו "בהיות הבוקר", השמש כבר זרחה ואור היום מציף את המדבר. ואז – ההר עשן כולו. עלטה מוזרה, לא טבעית ולא צפויה עוטפת אותנו. העשן מחניק. אנחנו משתעלים והעיניים בוערות, וחום היום מעיק עלינו כשמיכה דוקרנית שפרושה מתחת לעשן הכבד. הבגדים שכיבסנו במצוותו של משה משחירים בעשן. למה היינו צריכות לכבס אם התוכנית הייתה להתלכלך?
ואז הקולות הרמים הראשונים. ב"בום" הראשון קפצנו. בשני היו כמה זקנים שליבם לא עמד באימה והם קרסו בחול. ילדים התחילו לבכות. הורים ניסו להרגיע. ואז הברקים. איומים, מסמאים. צובעים את העשן הכהה בצבעים שמעולם לא ראינו
ואיפה משה? איפה המנהיג שלנו? הפחד אוחז בנו. הרועה איננו. מישהו צועק "הנה הוא!" ומשה יורד מההר ומתחיל לדבר. אבל רגע, האם הוא מדבר? כתוב בתורה "וירד משה אל העם ויאמר אליהם" (שמות יט, כה) ובפסוק הבא כתוב "וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמור". המילים ברורות, המשפטים קצרים, אומרים לנו איך להתנהג. לאט לאט נמוגים הקולות הגדולים והמפחידים כדי לפנות מקום למילים, הברקים פוסקים להבזיק. העשן הסמיך מתפזר והופך לערפל, ומשה ממשיך לדבר, ועכשיו ברור שהוא זה המדבר, את קולו אנחנו מכירים
הוא אומר כמה דברים על מזבח ועל ערווה ואז מצטט את אלוהים שאמר לו "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" כא, א). אפשר לנשום. משה מדבר, אנחנו רגילים לזה. לפעמים הוא מעצבן אבל יותר מכל, נוכחותו מרגיעה אותנו. אבל רגע, מה הוא אומר? "כי תיקח עבד עברי, שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי". מה? איזה עבד? אנחנו בקושי השתחררנו מהעבדות ועכשיו אתה הופך אותנו לבעלי עבדים?
ואז הבנו. נגמרו הקולות. כבו הברקים. עכשיו אנחנו עצמאיים. אין לנו נוגשים מבחוץ. להיות עצמאים פירושו להיות הן האדונים והן העבדים. לדעת את החוק, להכיר את השכר ואת העונש. ולבחור. לא רק בדרך הראויה כי כך ציווה אלוהים, אלא לבחור בדרך הנכונה כדי שהחברה שבה אנו חיים תוכל לתפקד. מעכשיו, אנחנו לא עוד חיים בין המצרים, עבדים לכוחם ולגחמותיהם ומנסים להתחכם להם. מעכשיו אנחנו הנוגשים והעבדים, שני הכוחות האלה מרכיבים עכשיו כל פרט בחברה ואת החברה כולנו. כל אחד מאתנו, וכולנו כאחד הם "איזונים ובלמים," הכוחות המפעילים את החברה וגם הכוחות ששומרים עליה
היה קשה להיות עבדים. קשה יותר להיות בני חורין. הלוואי שנשכיל למצוא את הדרך