פרשת משפטים: אויבך, שונאך וחמורו בונים חברה | שושנה מיכאל צוקר, שבט תשפ"ה
פרשת משפטים עומדת בסימן ייסוּד החברה הישראלית במדבר. החל מסוף פרשת יתרו מוצג אוסף מגוון של חוקים ומשפטים שעל בסיסם אפשר להתחיל לבנות חיים חברתיים יציבים. חשוב לציין כי "חיים חברתיים יציבים" אינם בהכרח חיים אוטופיים. התורה בפרשתנו מודעת לזה היטב וכוללת מצוות המתייחסות לאנשים שלא מסתדרים אחד עם השני, כגון:
כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ׃ כִּי־תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב[1] עִמּוֹ (שמות כג:ד-ה).
ההקשר כאן הוא פנים-חברתי והאיוב או השונא אינו אויב לאומי המעוניין לגרש או להרוג אותך אלא אדם "מן הישוב" שאתה מסוכסך איתו. במכילתא דר' ישמעאל (כג:ד), ר' נתן מציע שתי דוגמאות, "אם כן הכה את בנך או שעשה עמך מריבה נעשה אויב לשעה." בלשונו של רשב"ם נוכל לומר שהכתוב "דבר בהווה" על המציאות היומיומית שהיא המסד שעליו נבנתה החברה.
שתי נקודות בולטות לעיניי: האדם נדרש לעזור לאויב ושונא במקרים הקשורים לשור או חמור כי מה אשמה בהמתו שאתם מסוכסכים? צער בעלי חיים מחייב אותך להושיט יד. דבר שני, אתה אמור להושיט יד לעזור "עִמו", לא בשבילו או במקומו אלא ביחד איתו. אסור לאחר להתעצל על חשבונך. יותר מזה, המאמץ המשותף יכול לאחות את הקרע:
אמר ר' אלכסנדרי: שני חמרים היו מהלכין בדרך, והיו שונאין זה את זה, רבץ לו חמורו של אחד מהם, ראה אותו חברו, ועבר. משעבר אמר "כתיב בתורה כי תראה חמור שונאך," מיד חזר וטען עמו, התחיל לשיח בלבו אמר "כך היה פלוני אוהבו ולא הייתי יודע." נכנסו להם לפונדק ואכלו ושתו, מי גרם להם שעשו שלום, על ידי שהביט זה בתורה (מדרש תנחומא).
חברה יכולה להתפלג בגלל קרעים בין-אישיים, כמו אלו שהמדרש מתאר, אבל גם בגלל חילוקי דיעות בנושאים רחבים ועקרוניים, כמו שראינו בשנים האחרונות, ולא רק בארץ. וגם ראינו, במיוחד בארץ, שמשבר חריף יכול לאחד את הצדדים, כאשר משתפים פעולה בתגובה למשבר. החריפות של משבר השבעה באוקטובר הוקהתה ב-16 חודשים מאז וגם להט ההתנדבות שכך. זה טבעי אבל בכל זאת הפרשה מזכירה לנו שבנייה מתקנת באה דרך עבודה ממשית משותפת.
====
[1] "יש כאן משחק מלים בין שני פעלים שקיבלו בלשון העברית צורה דומה, אף על פי שמוצאם שונה והוראתם שונה: עזב בזי"ן מקורית. והוראתו נטש, عزب בערבית, ו־עזב בזי"ן שמוצאה מן ד' (ذ) והוראתו סידר, לשון מעזיבה ולשון ויעזבו ירושלים (נחמיה ג, ח), עד'ב בערבית דרומית, עדב באוגריתית." משה דוד קאסוטו, פירוש על ספר שמות.