פרשת משפטים: אמת או אגדה | גייל שוסטר-בוסקילה, שבט, תשפ"ב
ב שמות כד כתוב:
יב וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה–וֶהְיֵה-שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם. יג וַיָּקָם מֹשֶׁה, וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ; וַיַּעַל מֹשֶׁה, אֶל-הַר הָאֱלֹהִים. יד וְאֶל-הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ-לָנוּ בָזֶה, עַד אֲשֶׁר-נָשׁוּב אֲלֵיכֶם; וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם, מִי-בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם.
לפני פרשת משפטים לא היו לוחות אבן בכלל. אמנם כל העם שמע את עשרות הדיברות אבל לא היה מצב של כתיבה עד סוף פרשת משפטים.
רוב החומר בפרשת משפטים הוא הנחיה מפורטת על התנהגויות בין אדם לחברו במצבים שונים. אלה לא דיברות אוניבריסלויות: הרשימה של הנחיות לגבי הרבה מצבים קריטיים לעת העתיקה אבל פחות לנו, כגון, שמות כא:
ב כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת–יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם.
כח וְכִי-יִגַּח שׁוֹר אֶת-אִישׁ אוֹ אֶת-אִשָּׁה, וָמֵת–סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר
ואז מופיעים את הרעניות הקשורות למצבים אחרים שאולי יכולים להיות תקפים גם בימינו, כמו שמות כב:
א אִם-בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב, וְהֻכָּה וָמֵת–אֵין לוֹ, דָּמִים.
יג וְכִי-יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ, וְנִשְׁבַּר אוֹ-מֵת; בְּעָלָיו אֵין-עִמּוֹ, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם.
כד אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי, אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ–לֹא-תִהְיֶה לוֹ, כְּנֹשֶׁה; לֹא-תְשִׂימוּן עָלָיו, נֶשֶׁךְ.
אין ספק שהמשפטים האלה יכולים להיות דוגמה לנו להחלטות על טיפול בעניינים כאלה היום. אבל אף אחת מהמשפטים האלה לא הוכנסו לעשרת הדברות. האם זה מובן לנו? מה החשוב ביותר ומה לא בדיוק בחשיבות העליונה לעם? לא קל להחליט על העקרונות הנעלים ביותר ועל אלה שקצת פחות חשובים. תמיד מעניין לעצור ולחשוב על כל הרשימות של הטובים ביותר או החשובים ביותר בכל מיני תחומים. בפרשת משפטים מסופר שמשה עלה על ההר כדי לקבל את הרשימה זו לעם ישראל וגם כנראה התורה כולה. שמות כד:
יב וְְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה…
היום לא משנה לנו אם זו אמת או רק אגדה, אבל כן חשוב לראות את מעמד קבלת כל המשפטים והחוקים כאירוע יוצא דופן לעם שיצא מעבדות לחרות – במקום להיכנס לארץ המובטחת ולגור בה, קודם מתן תורה להסדיר את חיי חברה בעם.