פרשת מִקֵּץ: בין הפרשה וחג החנוכה, כסלו תשע"ט | סאם ליימן-ווילציג
בפרשת ״מקץ״, נהוג להתייחס להפטרה, שבה אנו קוראים: ״לא בכוח ולא בחיל, אלא ברוחי אמר ה׳ צבאות״. זהו רמז עבה לחג חנוכה אשר נס פח השמן (״רוח״) מקבל עדיפות על ניצחון המכבים (״כוח וחיל״).
אבל מה לגבי פרשת ״מקץ״ עצמה? האם יש קשר בינה לבין חנוכה? נדמה לי שכן, שהרי שבת חנוכה תמיד נופל על פרשת ״מקץ״!
הקשר? סכנת ההתבוללות/ההתיוונות.
הנטייה של המורשת היהודית לראות ביוסף אחד מגיבורי האומה. כמובן, אין ספק שהסיפור שלו מרתק וגם יש ליוסף סגולות חיוביות: איפוק מיני, חכמה, רחמים, חמלה והיכולת לסלוח. אך בד בבד, יוסף אינו מהווה דוגמה חיובית לעם היהודי בהתהוותו. שהרי יוסף אימץ לעצמו את כל התכונות של העם המצרי: איפור, לבוש והכי חמור – נישואין עם מצרייה, ודווקא בת כהן מצרים!
כמובן, ניתן ״להבין״ אותו: הוא נזרק מביתו וממולדתו על ידי אחיו, סבל קשות בכלא המצרי, וב״נס״ הגיע לכס המלכות כמספר שתיים בארמון פרעה. אולם, בא התורה להזהיר אותנו בדיוק ממצב כזה, שהרי בסופו של דבר יוסף מצא את עצמו בכלוב של זהב – למרות גדולתו, לא היה יכול אפילו לצאת ממצרים להלוויית אביו.
זהו בדיוק המצב של היהודים בסיטואציות ״חיוביות״ במהלך ההיסטוריה. לגופו של שבת חנוכה, היהודים לא סבלו מרדיפות וכו׳ בימי החשמונאים – נהפוך הוא, הרבה מהם התקבלו על ידי המושלים ה״יוונים״ כשווים. זאת הסיבה שהחשמונאים עשו מה שעשו: בהתחלה לחמו בעיקר נגד המתיוונים, ופחות נגד היוונים. כלומר, היהודים אשר ראו בתרבות המושלת בזמנן ונהרו אחריה – הם היוו את האיום הגדול ביותר בעיני החשמונאים. בדיוק כפי שהתייחסו הנביאים ליהודים אשר סגדו לאליל ״בעל״; כפי שעזרא ראה ביהודים שנישאו לנשות כנען אסון לאומי; ובזמנינו אנו, כפי שיהודי אירופה ה״נאורים״ האמינו שהתבוללות תציל אותם מאנטי-שמיות גואה במאה ה-19 וה-20.
אם כן, הצירוף של פרשת ״מקץ״ לחג החנוכה מביא אתו מסר מעניין וחשוב: מבחינת היהדות, תכונות אישיות חיוביות אינן יכולות לחפות על נטישת המורשת היהודית והעם היהודי. ואכן, העם היהודי ״נקם״ ביוסף, שהרי בין כל בני יעקב הוא היחיד שעל שמו לא נקרא שבט (ומאוחר יותר שני השבטים שנקראו על שמות בניו, אפרים ומנשה, נעלמו מהמפה – ונותר יהודה וקצת משבט בנימין כממשיכי העם היהודי לדורותיו). ה״כוח״ של יוסף ״המצרי״ לא עמד לצאצאיו – מסר ברורל קשר בין פרשת ״מקץ״ לחג החנוכה.