פרשת מסעי: קומו ב"י והפיצו אויבכם… ועוד

פרשת מסעי: קומו ב"י והפיצו אויבכם… ועוד | מאת אסתר ואלי מיאסניק, אב תשפ"ב

פרשת מסעי מסיימת את מסעות ב"י במדבר. הפרשה מתחילה במניית כ 42 מסעות, ממשיכה בהנחיות ניהול העם ומוסיפה התדיינות בענייני בנות צלופחד ועיר מקלט. במיוחד תמוהה ההחלטה לסיים את ספר במדבר בשנוי ההחלטה הקודמת לגבי בנות צלופחד.

המסעות החלו במדבר הר סיני, בשנה השנייה לאחר יציאת מצריים. בעשרת הפרקים הראשונים מתוארת התארגנות העם למסע (מיפקדים, משמר המשכן וכד'). סביר להניח שהן משה והן העם הניחו שהאל ימשיך ויפעל לכיבוש הארץ במהירות וביעילות כמו שהראה במכות מצריים ובהשמדת חיל פרעה בים סוף: "וְשָׁלַחְתִּי אֶת-הַצִּרְעָה, לְפָנֶיךָ; וְגֵרְשָׁה, אֶת-הַחִוִּי אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת-הַחִתִּי–מִלְּפָנֶיךָ." (שמ' כג28).
עם תום ההתארגנות, מחליט משה על תחילת המסע- "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם וייסעוּ" (במד' י 28). לאן נוסעים? "נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה', אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם" ( במד' י 29). גם האל מעודד אותם: "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה', דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וַאֲרוֹן בְּרִית-ה’ נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם,…וַעֲנַן ה’ עֲלֵיהֶם, יוֹמָם, בְּנָסְעָם, מִן-הַמַּחֲנֶה" (במד' י 33-34). קריאתו של משה "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (במד' י 35), מציגה תפישה ברורה שהאחריות על הכיבוש המהיר היא על ה' .
אך הכיבוש לא היה מיידי. לאחר היציאה למסע אירעו מרד קורח ומרד המרגלים ועוד. הן העם והן משה (הוא לא ייכנס לארץ) השתנו. פרשת מסעי, מציגה את השנוי שהתחולל לאחר 40 שנה של מסעות במדבר. השנוי הוא מהותי- האחריות על הכיבוש היא גם על ב"י.

השנוי בתפישת משה את העם, בין תחילת המסעות לבין סיומם- מוצג בעזרת הנגדה.

לכאורה, המשפט הראשון של הפרשה "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לְצִבְאֹתָם: בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן…."(במד' לג 1), דומה מאוד למשפט שאתחל את המסע (אֵלֶּה מַסְעֵי – ראה למעלה) ותיאור 42 המסעות שבאים לאחר המשפט הפותח -דומים למסעות שהתרחשו במדבר. אך בעצם, הסיום שונה לחלוטין. לא עוד פנייה לה': "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ " אלא פנייה לב"י – אתם תכבשו, אתם תסלקו את המקומיים- תורישו ואתם תשמידו את כל סמני הדת האחרת. (במד' לג 50-56).

מסקנתי היא שלאחר 40 שנות התלאות, המרידות והנצחונות הרבים, משה רואה בעם יכולות אותן לא ראה בחודשים הראשונים אחר היציאה ממצריים.[1] הראייה השונה של היכולות, מביאה את משה לתלות את הכניסה לארץ רק באל. די לו במניית 42 המסעות כדי לסכם בתמציתיות ובשפה לא רגשית, את ההתפתחויות בעם. אני מציע איפוא, לראות ברשימת 42 המסעות, מעין רזומה של העם.[2] הרזומה אומר בעצם: העם התלותי שהכרנו לפני 40 שנה, עבר הרבה, כולל כשלונות. יכולותיו גובשו ויש בו תחושת מסוגלות ובטחון בעצמו. הוא מוכן למשימת הכיבוש. הרזומה לא כולל כנראה את מתן תורה, המשכן וארון הברית. שכן איזכור האירוע היה מעביר את סיכום המסע למימד דתי ולא למימד ביצועיסטי.[3]

כפועל יוצא מהשתנות הרזומה, מציג משה בהמשך הפרשה עקרונות ביצועיסטיים הנובעים מכך שב"י, הם האחראים לגורלם

• לשבטים (מלבד שבט לוי) מעמד זהה. הן בנכסים והן בשותפות בהחלטות.
• נכסים ושטחי מחיה– משה מגדיר חלוקת שטחים קשיחה בין השבטים. החלוקה הזו מונעת חיכוכים בין שבטיים ובין משפחות ומאפשרת לכל שבט ולכל משפחה, להתפרנס בכבוד (במד' לג 54). חלוקת השטחים מתכתבת גם עם התלונות האינסופיות לגבי אוכל ומים במדבר.
• השותפות בהחלטות ממומשת ע"י נשיאי השבטים– בתחילת המסע , משה הקים מחדש את מעמד הנשיאים ע"י שיתופם בקרבנות המשכן (במד' 1-11).[4] בסיום המסע, אחרי 40 שנה, הוא חוזר ומייצב את המעמד. כך למשל, הנשיאים הם שותפים מלאים בהתנחלות בארץ: " אֵלֶּה, אֲשֶׁר צִוָּה ה', לְנַחֵל אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" ( במד' לד 29). החלטתו להמשיך בייצוב מעמד הנשיאים מתכתבת עם חריגות שהיו בתפקוד חלק מהם בפרשת המרגלים ובפרשת קורח. עם תום המסע, הנשיאים תומכים בו בעניין בנות צלופחד.
• הצמד נביא- כהן ימשיכו להוביל את העם. יהושע ואלעזר. אמירה זו מתכתבת עם מרד קורח ועדתו .
• שבט לוי הופך זרוע ניהולית אדמינסטרטיבית. סמכויות שבט לוי מורחבות. לאחר הכשרתו כמשמר המשכן, משה מרחיב את סמכויות הלוויים לטיפול בערי המקלט. בפועל- תחילתה של מערכת משטרתית.[5] בהמשך, יורחבו סמכויות השבט לעניין החינוך.[6] החלטה זו לגבי שבט לוי, מתכתבת עם אירועי חטא העגל ותביעות קורח ועדתו. המימון של שבט לוי הוא ע"י השבטים (במד' לה 2) ובכך משיגים אדמינסטרציה נטולת אינטרסים כלכליים.

אך מדוע הובאו ענייני ערי המקלט ובנות צלופחד כחלק מן העקרונות הביצועיסטיים?

• עניין ערי המקלט הוזכר כבר בפרשת משפטים.[7] האיזכור שם הוא קצר וממצה. בפרשתנו, האיזכור מפורט מאוד. נחמה ליבוביץ נדרשה לעניין הפירוט של ערי המקלט וטענה שללא ערי המקלט לא ניתן יהיה לנהל את הארץ החדשה כראוי.[8] הפתרון של ערי המקלט על מורכבותו, נועד למנוע את התוהו ובוהו הזה.

  הצעתי- ארגומנט זה הוא ששכנע את השבטים לקבל את שבט לוי גם בתפקיד השיטור האזרחי וגם להסכים לממן אותו. לכן פירט משה עניין זה במסגרת ההנחיות הביצועיסטיות לארץ החדשה.

• בעניין בנות צלופחד מבקשים ראשי משפחות בני מנשה , לשנות ההחלטה קודמת של ה' ההחלטה הקודמת הייתה שניתן להוריש נחלה גם לבנות, אם לאב אין יורשים זכרים. בני מנשה מערערים ומבקשים שהחלטה זו לא תביא להעברת נחלות בין שבטים, אם בן זוגן של היורשות יהיה משבט אחר. גישתם התקבלה וההחלטה המעודכנת היא שהן יהיו רשאיות להתחתן רק בתוך שבט מנשה.[9]
  שנוי ההחלטה (האלוהית! – "חֻקַּת מִשְׁפָּט") כחלק מההנחיות להתארגנות לכניסה לארץ, אומר דרשני. מה גם שהמשמעות האפשרית של ההחלטה הזו, היא פגיעה באחדות העם.[10]

  הצעתי- משה מציג עמדה ביצועיסטית חשובה שיש מקרים בהם יהיה צורך לשנות חוק ומשפט (שעליו חתום האל!) ולהתאימו למציאות. לא בכדי מסתיים ספר במדבר עם נושא זה ולאחריו ההכרזה- אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד-מֹשֶׁה.

——————————-

[1] התפתחות ביכולת לנהל מלחמות-

• במלחמת עמלק, בשנה הראשונה ליציאה ממצריים– הניצחון בקרב היה מותנה בידיו של משה: וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ–וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק.(שמ' יז 11). במלחמות שהחלו בשנת ה40 ליציאה ממצריים, אנו מוצאים יכולות עצמאיות של ב"י.
• מלחמת ערד, היוזמה היא של ב"י: וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם (במד' כא 2).
• במלחמת סיחון האמורי, ב"י יוזמים בעצמם בקשה לעבור בארצו. משהם נענים בשלילה, הם : וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן (במד' כא 24). והתוצאה- הורשה: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי (במד' כא 31).

[2] 'אלה מסעי' – רצה הא‑ל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, באופן שהיו ראוים להכנס לארץ  (ספורנו על ל"ג 1).

[3] ראה גם הסבר אחר המדגיש את הגישות המסורתיות השונות ל 42 המסעות, במאמרו של הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל 'מסעי – תכלית ותהליך' באתר 'תורת עציון'- https://etzion.org.il/he/tanakh/torah/sefer-bamidbar/parashat-masei/masei-journey-towards-goal

[4] מעמד הנשיאים נבנה לאיטו עי משה.

• המקרא מתייחס ל"נשיאים" לראשונה בעניין המן (שמ' טז 22) וכן עם מתן הלוחות השניים (שמות לד 31).
• אך ההגדרה של נשיא לכל משבט הופיעה לראשונה בתחילת ספר במדבר. מעמדם שובח בעת שהפכו חלק מהריטואל של הקורבנות: אֵלֶּה קריאי (קְרוּאֵי) הָעֵדָה, נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם: רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, הֵם (במד' א-17). וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים, אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, בְּיוֹם, הִמָּשַׁח אֹתוֹ; וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת-קָרְבָּנָם, לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ. (במד' ז-10). הם גם התווספו למטה המצומצם: וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל (במד' י 10).
• לאחר 40 שנה הנשיאים הופכים שותפים באחריות. למשל, קבלת פני הלוחמים במדיין: וַיֵּצְאוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְכָל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לִקְרָאתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה ( במד' לא 23), פניית בני גד ובני ראובן בעניין אישור המחייה בעבר הירדן: וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: (במד2 לב 2), בנות צלפחד פונות בעניין ירושתן: וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: (במד' כז 2).

[5] התלמוד מפרש (מסכת יבמות פו עמוד ב) כי בתקופת המקרא "לא היו מעמידין שוטרין אלא מן הלוים". הוא מסתמך בין היתר על דברי הימים א' כג 1-4: וְדָוִיד זָקֵן, וְשָׂבַע יָמִים; וַיַּמְלֵךְ אֶת-שְׁלֹמֹה בְנוֹ, עַל-יִשְׂרָאֵל. וַיֶּאֱסֹף אֶת-כָּל-שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל, וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם. וַיִּסָּפְרוּ, הַלְוִיִּם, מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וָמָעְלָה; וַיְהִי מִסְפָּרָם לְגֻלְגְּלֹתָם לִגְבָרִים, שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנָה אָלֶף. מֵאֵלֶּה, לְנַצֵּחַ עַל-מְלֶאכֶת בֵּית-ה' ,עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, אָלֶף; וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטִים, שֵׁשֶׁת אֲלָפִים.

[6] וּלְלֵוִי אָמַר…יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל) (דב' לג 8)

[7] מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת. וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה והאל אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה. וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת (שמ' כא 12-14).

[8] מתוך נחמה ליבוביץ, עיונים בספר דברים, עמ' 182-187

• ר דוד צבי הופמן בפירושו לפרשת שופטים – "אחרי המצוות של הנהגת המדינה, השופטים, המלך, הכוהנים והנביאים, ממשיך הכתוב בכמה מצוות על ההנהגה, והן מן המצוות החשובות ביותר לקיום המדינה. דהיינו איך יהיו מוגנים בחייהם האנשים הנמצאים תחת איום מוות ואיך יש למנוע שפיכות דמים…"
• שד"ל (שמואל דוד לוצאטו) בפירושו לפרשת מסעי: "והנה הדורות הראשונים בטרם יהיו העמים מסודרים תחת מלך ושרים ושופטים ושוטרים, הייתה כל משפחה נוקמת נקמתה ממשפחה אחרת…והתורה העמידה שופטים ושוטרים ונטלה הנקמה מידי היחידים ומסרה אותם לכל העדה… אבל כשהייתה הריגה בשוגג, לא היה אפשר להשקיט הגואל, כי יאמרו לו – הנח להם השופטים, הם יחקרו בדבר.." ואם אין ערי מקלט ותרבינה הרציחות "יתקומם העם על השופטים וירבו קלקול באומה".

[9] השתלשלות ההחלטות בעניין בנות צלופחד

• ההחלטה הקודמת בעניין, היא שהבנות יורשות- אִישׁ כִּי-יָמוּת, וּבֵן אֵין לוֹ–וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לְבִתּוֹ… וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, לְחֻקַּת מִשְׁפָּט (במ' כז 6-11).
• בקשת בני מנשה לעדכון ההחלטה– "אֶת-אֲדֹנִי צִוָּה ה' לָתֵת אֶת-הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַאדֹנִי צֻוָּה בַה' לָתֵת אֶת-נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו. וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְנָשִׁים, וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ, וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם; וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ, יִגָּרֵעַ. (במד' לו 1-3).
• עדכון ההחלטה– "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה ה', לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר, לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם, תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים: אַךְ, לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם–תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים. וְלֹא-תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמַּטֶּה אֶל-מַטֶּה: כִּי אִישׁ, בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו, יִדְבְּקוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במ' לו 6-9)
• התוצאה וסיכום העניין, הפרשה בספר במדבר- וַתִּהְיֶינָה… בְּנוֹת צְלָפְחָד: לִבְנֵי דֹדֵיהֶן, לְנָשִׁים. מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי-מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף, הָיוּ לְנָשִׁים; וַתְּהִי, נַחֲלָתָן, עַל-מַטֵּה, מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן. אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד-מֹשֶׁה–אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. {ש}

[10] חז"ל ראו בעייתיות בהחלטה המעודכנת שאומרת חתנה רק במסגרת השבט. דוגמאות–

• הרמב"ן (במד' לו 7) על דעת רבותינו שדרשו 'דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה בלבד'… ציווה הכתוב שאם ימות אדם מן היום ההוא עד שתיחלק הארץ לשבטיהם ותהיה בתו יורשת אותו, לא תינשא לשבט אחר, שלא יבוא האיש ההוא [מן השבט האחר, שנשא בת יורשת נחלה] בעת חילוק הארץ לקחת לו נחלה בתוך מטה אחר. כי הקְפֵדה להם תהיה יותר גדולה בעת החילוק, שלא יתערבו השבטים זה עם זה בנחלה, כי אחרי כן כבר נודעה נחלתן ולא יקפידו כל כך, ובעבור שלא נודע זמן החילוק [שרק עד אליו יש טעם לצוות על כך] הזהיר בכל הדור.
• ר' מאיר-שמחה הכהן מדווינסק, בעל 'משך חכמה': נראה דהיו מבינים דדבר זה לא יתכן להיות לעולם, דנמצא יהיו בני ישראל חלוקין זה מזה ויתנכרו זה מזה ולא יהיו קשורים ואגודים זה בזה, ויגרום הריסה גדולה לקיום האומה ולהתפתחותה; רק יהיה זה או לפי רצון גדולי האומה, או רק בדור זה לבד, עד שיאחזו בה ויהיו מוחזקין כל אחד בנחלתם