פרשת חוקת: אליה וקוץ בה | עמנואל נשרי, תמוז תשפ"א
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' (במדבר יט, א-ב).
המצווה הראשונה בפרשת חוקת היא מצוות פרה אדומה.
הקב"ה מצווה את משה ואהרון לקיים את מצוות פרה אדומה. יש לקחת פרה ששערותיה אדומות, אין בה כל מום ולא נשאה מעולם בעול. לאחר שחיטתה, שורפים את הפרה, ועל אפרה נותנים מי מעיין חיים, הופך לחומר-סגולי המטהר טמאים.
התורה מפרטת את אופן הכנת מי הטהרה, את דרך השימוש בהם וכן כמה מדיני טומאה וטהרה (יט, א-כב).
מצוות פרה אדומה הפותחת את פרשת חוקת, הפכה לסמל לפרשה סתומה שטעמיה נסתרים. העובדה הספרותית היא כי אפר של פרה אדומה שלא עלה עליה עול, הוא המטהר את אשר נטמא במגע עם המת. אבל למה?!
כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה. אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה, וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. (קהלת ז, כג)
את דברי קהלת אלה דרשו חכמים כמוסבים אל פרשת פרה אדומה, שאי אפשר לעמוד על פשרה.
מדרש תנחומא מתמודד עם חוסר ההיגיון למראית עין והחובה למילוי המצווה:
מעשה בגר אחד ששאל את רבי יוחנן בן זכאי: "דברים אלה שאתם עושים נראים ככשפים, אתם מביאין פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואם אחד מכם מטמא מת – מזין עליו שניים ושלוש טיפין ואתם אומרים לו טהרת".
א"ל ריב"ז: נכנסה בך רוח תזזית מימיך?
אמר לו: לא!
א"ל ריב"ז: שמא ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית?
אמר לו: הן.
א"ל ריב"ז: ומה אתם עושים לו?
אמר לו: מביאין עיקרין, מעשנין תחתיו ומרביצין עליה מים, והיא בורחת.
א"ל ריב"ז: ישמעו אוזניך מה שאתה מוציא מפיך! כך הרוח הזו היא רוח הטומאה.
לאחר שיצא הגוי אמרו לו תלמידיו: "רבינו, לזה דחית בקנה – לנו מה אתה אומר?".
אמר להן: "חייכם! לא המת מטמא ולא פרה מטהרה ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אין אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב: 'זאת חוקת התורה'!"
בנוסף כמו שדרשו חז"ל בשיחות בין האל למשה: כאשר למשה נראה משהוא לא ברור הוא מבקש להבין והאל עונה: "כך עלה מלפני" במילים אחרות "קיבלתי החלטה ספונטנית"
כמה טוב שיש מצוות שאין צורך להסביר: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה.'"
אם אדון במצבו של האדם, האזרח המודרני של העולם הדיגיטלי המתועש, אגיע די מהר להבנה שאזרח זה מבקש למקסם את התועלת ואת מצבו בכל מסגרת. הדרך להגיע לכך היא למקסם את דרגות החופש שלו. הסיבה: חופש הוא בעצמו מצב טוב, וכל אחד יכול לשים עצמו במקום הטוב ביותר, לבחור את המוצר הטוב ביותר לדעתו. הדרך למקסם את החופש היא למקסם את אפשרויות הבחירה, כל אחד יוכל לבחור את הטוב ביותר לפי השקפתו.
אולם "אליה וקוץ בה" ריבוי אפשרויות מגדיל את התסכול לעתיד לבוא אחר שבחרנו, דרך מסוימת להתקדם בה, או מוצר מסוים להשתמש בו. אולי הדרך האחרת יעילה ומביאה אושר גדול יותר, אולי המוצר שלא בחרנו יעיל יותר. מצד שני כאשר נאמר: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה'. התחושה שלי, המצווה נבדקה מכל האברים ונמצאה המתאימה ביותר! גם אם איני מבין.