פרשת חַיֵּי שָׂרָה, שרה הייתה אמא גדולה, באמת! / מוטי לקסמן, חשוון תשע"ז.
הטהורה מעל רוגזת.
מאוד- מאוד רגוזה.
עיניה דומעות.
היא מזועזעת
מאוד כועסת.
זה שכרה של אמא גדולה?
כך נוהג אבא בבנו?
מוקדם בַּבֹּקֶר חובש אֶת חֲמֹרוֹ,
שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ
גם הילד יִצְחָק
וגם, קשה להאמין, עֲצֵי עֹלָה! [א]
ולאמא אין מילה, אפילו לא רמז כלשהו?
אמא צריכה להתעורר ולגלות את הנורא?
נכון, אברם, כך קראו לו אז,
כמו כל הגברים בימים ההם
(רק בימים ההם?)
לא שיתף אותה כבר מהרגע הראשון,
"וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ". [ב]
לקח וזהו.
זהו?
לא.
שרה ידעה לשמור היטב על מעמדה.
שרה הייתה עקרה.
שרה יזמה, היא דאגה, להקל על הבעיה,
בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אל הָגָר,
אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה? [ג]
שרה, לא אברם חיפש פתרון, הוא רק נהנה ממנו.
אז זה מה שמגיע לה?
לשמוע שלקחו את בנה היחיד לעקידה?
זה כבר היה יותר מידי, "אין חפץ לי עוד בחיים עם אישי אברהם, אשר במחתרת לקח את בננו להעלותו לאל רעבתן, הפכפך, אשר רגע אחד יחון ובמשנהו יבלע עד מוות. לולא חמק אישי באישון לילה, לופת את כתפי בני, על אם הדרך הייתי ניצבת לעוצרם, שואגת כלביאה בכולה, קורעת את בגדי, תולש/ת את שערי, מורטת את בשרי, עד אשר היה האב הטורף סב על עקביו". [ד] "ובשומעי את בשורת המוות צנחתי ארצה, דעתי התבלעה ועשתונותי אבדו. למחרת, שב אלי בני והוא בריא ושלם. "האיל נעקד תחתיו, לא טורף בננו," שת עלי אישי דברי חלקות, אך לשווא; נטרפה דעתי מצער ולא חפצתי עוד בחיים". [ה].
אכן, אפילו גבר מבין זאת, "ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה". [ו]
האם זה מפליא שגם
הטהורה שם
בעליון שבעליונים,
מזילה דמעה גדולה, אפילו שתיים?
<><><>
מראה מקום
א. בראשית ט"ז, ב.
ב. בראשית יא, כט.
ג. בראשית טז, ב.
ד. יהודית רותם, קוראות מבראשית, עמ' 141.
ה. יהודית רותם, קוראות מבראשית, עמ' 140.
ו. רש"י על אתר.