פרשת האזינו: שירתו של משה

פרשת האזינו: שירתו של משה | בן נוביס, תשרי תשפ"ו

פרשת האזינו היא הפרשה האחרונה שאנו קוראים בשבת בבוקר, ורובה היא שירו האחרון של משה המסכם את הנושאים שכבר סופרו בספר דברים, במיוחד גודלו וטובו של אלוהים ועקשנותו, חוסר אמינותו וחוסר הכרת התודה של בני ישראל. השירה מתארת את ההיסטוריה של ברית האלוהים עם בני ישראל ואת החלטתו של האל להעניש את העם אך לא במלוא חומרת הדין. השירה ממשיכה לדון בהחלטתו של האל להעניש את אויביו ואת תוכניות לגאול את עם ישראל ולחגוג את הגאולה.  

במעמד מסכם זה, חוברים משה ויהושע לקרוא את כל דברי השירה, ולמעשה, את כל מה שמלמד ספר דברים. בסוף הפרשה, קורא אלוהים למשה להעפיל להר נבו, שם ימות, באותו יום שבו דיבר משה את דברי השירה. בשירת האזינו, משה מבקש לחזור ולהזכיר את צדקתו של אלוהים. מכאן הרעיון הנקרא "צידוק הדין" ומילותיו של משה הן חלק מהלוויה של כל איש ואישה מישראל:

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל־דְּרָכָיו מִשְׁפָּט 
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא (לב, ד).

וכתב הרב סאקס "זוהי אחת הדוקטרינות הבסיסיות ביותר של היהדות והבנתה את הרע ואת הסבל שבעולם – דוקטרינה קשה אך חיונית" (I Believe, עמ' 30).

מדוע, אם כן, קורים דברים רעים? האם האל מושחת? לא, המום הוא בנו, בניו ובנותיו:

שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם
 דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל (לב, ה).

משה עובר להתנבא, ורואה בעיני רוחו את אשר יקרה: לאחר שיגיע העם לארץ ישראל, וישכח את תלאות המדבר ואת המלחמות שהיו לו בדרכו, הוא יתמלא שביעות רצון עצמית ושאננות. בני ישראל יראו את עצמם אחראים להישגיהם ויעזבו את דרך ה', וכשכך יקרה, הם ימיטו אסון על עצמם (חורבן בית ראשון וגלות בבל). הנצי"ב, ראש ישיבת וולוז'ין (המאה ה-19), המשיך ועסק בסוגיה זו, ושאל, למה חרב הבית השני אם אנשים למדו תורה והעלו מעשרות? תשובתו הייתה שהם אהבו כסף ושנאו זה את זה. אלה הן מגרעות שאנשים דתיים מאוד לפעמים לוקים בהן. החוק לבדו אינו עומד כמחסום בפני צדקנות עצמית (דוגמת אי שירות בצבא).

בספרו Covenant and Conversation, כותב הרב יונתן סאקס על כוחם של השירה והמוסיקה להחיות את נפשינו, בבחינת "משיב הרוח". ולכן, כאשר אנחנו מתפללים אין אנו קוראים אלא שרים או מזמרים. ישנם נוסחים שונים לשחרית, למנחה ולמעריב, מנגינות שונות לשבת, לרגלים ולראש השנה ויום כיפור. הטעמים שונים לקריאת התורה מאשר לקריאת ההפטרה ושוב שונים לקריאת המגילות, ואפילו ללימוד משנה וגמרא.

על כוחה האדיר של המוסיקה לגעת ברגש ולהעירו אנו עומדים כשאנו שומעים את "כל נדרי", או מאזינים ליצירות מוסיקליות גדולות, דוגמת הסימפוניות של בטהובן.

עם הזמן אפשר שנאבד הרבה דברים, אבל השיר והניגון עומדים לעד, וכך גם תעמוד לעד שירת האזינו.