רשת דברים: סופתחלה

פרשת דברים: סופתחלה | אניטה תמרי, אב תשפ"א

דומה שפרשת דברים משקפת את טבענו האנושי וספר דברים – את מחזור חיינו

"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן … (דברים א, א). המילה "הדברים" מעלה בלבנו את הביטוי "ויהי לאחר הדברים האלה" – צירוף מקובל המופיע הן בתורה והן בנביאים, ונהוג לראות בו המשך של הסיפור הקודם, עם התפתחות בעלילה. אבל הפרשה שלנו איננה נפתחת כך. אין "לאחר הדברים" אלא "אלה הדברים", כמו שנהוג לכתוב בסיומו של מאמר עיוני "לסיכום"

ועל כן, הכותרת – סופתחלה. משה מסכם תקופה אבל היא לא תמה, הנדודים יימשכו גם בארץ המובטחת כשכל שבט וכל בית אב ימצאו את מקומם, המלחמות תמשכנה גם בארץ המובטחת. יהיו ימים של רעב וימים של שמחה. ימים של טעייה וימים של תהייה. כי את אנושיותנו אנחנו לוקחים אתנו במדבר הנורא, בארץ לא זרועה וגם בארץ נושבת

ועוד דבר שאנחנו לוקחים אתנו הוא הפירוש שלנו לאירועים שחווינו. כבר עמדו חוקרים על הסתירות שבין הסיפור כפי שמשה מציג אותו בפרשת דברים ובין האירועים כפי שדווחו בספרי שמות, ויקרא ובמדבר. והסתירות הללו, או חוסר ההתאמה בפרטים, גם היא חלק מטבענו. אנחנו רואים את מה שהיה חשוב לנו ומדגישים אותו. זאת ועוד, משה מדבר בגוף ראשון רבים בחלק מתיאוריו ובגוף שלישי רבים באחרים – לפעמים הוא חלק מהאירוע ולפעמים מרחיק עצמו ממנו. כמונו, בדיוק

כשאנחנו, אנשי המאה העשרים ואחת חושבים על יציאת מצרים, אנחנו חושבים על הקצוות – השעבוד והמכות, קריעת ים סוף ומעבר הירדן. בין לבין "הם נדדו ארבעים שנה במדבר". הם? והרי ההגדה של פסח מורה לנו "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". ועם זאת, ההגדה היא שמדברת על המורא הגדול, היד החזקה וכל הדברים הנשגבים. היא לא מדברת על הדאגה להורים הזקנים שקשה להם ללכת בחול, על הילדים שזורקים אותו במשחקם, על השגרה המתישה ועל ההליכה לקראת עתיד לא ברור

לפני שנקרא את פרשת דברים, קראנו את הפרשה הארוכה ביותר – הפרשה הכפולה מטות-מסעי. גם הסבלנים ביותר ביננו מתחילים לגלות סימני קוצר רוח לנוכח אורכה. וכשאנחנו עוברים לספר דברים, פתאום חוזר האיזון – הפרשות הראשונות כולן פחות או יותר באותו אורך, וזהו אורך שאפשר לעמוד בו. ואז המפנה – הדרמה. כמו בחיים, לאחר הירח המלא שנדמה תמיד שהזמן ממולד הירח ועד לירח במילואו ארוך יותר מהזמן שבין הירח המלא לסוף החודש, כך הכל מתקצר והולך. את פרשת דברים אנחנו קוראים בימי בין המצרים, במה שנקרא "חום יולי אוגוסט". ועם זאת, התחושה היא שהנה, הגענו לספר דברים – חגי תשרי כבר באופק. הימים, ארוכים עדיין, אך מתקצרים. הבקרים נעימים ויש אפילו שלפיתתו המיוזעת של הערב נחלשת משהו, ורוח קרירה נושבת. הפטרות התוכחה יישארו מאחורינו ונעבור להפטרות הנחמה. אנחנו יודעים שיבואו ימים חדשים, חלקם קשים, חלקם קשים מאוד ואם יהיה לנו מזל – חלקם גם יפים ואולי אפילו יפים מאוד. כמו התורה, המתחדשת עלינו כל שנה, כמו הירח המתחדש כל חודש, כמו השמש הזורחת מדי יום – ספר דברים מביא לנו סוף, התחלה, סוף והתחלה

דילוג לתוכן