פרשת השבוע ״דברים״ + תשעה באב

פרשת השבוע ״דברים״ + תשעה באב | סאם ליימן-ווילציג

דברים א: ה – ״בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר.״
כך מתחיל פרשת השבוע (גם הפסוקים הקודמים), עם המקומ/ות בה/ם משה הקריא לבני ישראל את התורה. אולם, יש בעצם אזכור המקומות משהו מאד ״משונה״ המעיד על פרדוקס של היהדות כולה: למרות המרכזיות של ארץ ישראל לעם היהודי, כמעט כל דבר חשוב ביהדות (הדת) דווקא בא/קרה מחוץ לגבולות המדינה!

הנה רשימה קצרה המציגה את העניין:
1) אברהם אבינו (״היהודי״ הראשון) גילה את האלוהים לא בארץ ישראל אלא באור כשדים (בבל).
2) משה רבינו אף הוא מגלה את האלוהים בארץ מדין (הסנה) ולא בארץ ישראל.
3) מתן תורה – לא בארץ ישראל אלא במדבר סין – ובהמשך (ספר דברים כולו) התורה כולה הובהרה לבני ישראל מעבר לירדן (ארץ מואב).
4) במשך מאות שנה אחרי כיבוש הארץ, בני ישראל חוטאים בעבודה זרה שוב ושוב. רק אחרי שהוגלו לבבל הפסיקו את הפוליתיאיזם (ריבוי אלילים) ועברו למונותאיזם (אלוהים אחד).
5) ה״ספר״ הגדול והחשוב ביותר (מלבד התנ״ך) שנכתב אי פעם ביהדות הינו התלמוד הבבלי – בו נמצא הבסיס ליהדות החדשה ״יהדות רבנית״, של לימוד תורה (שהחליפה את פולחן הקרבנות). יתרה מכך, תלמוד אחר נכתב בארץ ישראל (התלמוד הירושלמי) אולם הוא נשאר ספר יחסית זניח במורשת היהודית.
6) ואם תרצו, בעידן המודרני התנועות הדתיות-יהודיות החדשות (רפורמה וקונסרבטיזם) אף הן פותחו בתפוצות (גרמניה וארה״ב) ועד היום הזה הינן די חלשות יחסית בארץ ישראל.

מיותר לציין, שכל זה די רלוונטי ואף אירוני לתשעה באב (רשמית התאריך של היום, אולם למעשה מחר בגלל שבת), שהרי זהו יום אבל במיוחד כתוצאה מחורבן שנֵי בתי המקדש. מדוע ״אירוני״? כי אם היהדות על כל שלביה התפתחה לרוב מחוץ לגבולות ארץ ישראל, מדוע אם כן אין לנו יום אבל – או לכל הפחות יום ״זיכרון״ – לכל ההתפתחויות הדתיות החיוביות שקרו לנו מחוץ לגבולותיה?
לכך, דומני, שתי תשובות אפשרויות (וייתכן שתחשבו על אחרות). ראשית, במהלך השנים צורפו לתשעה באב גם קטסטרופות שעברנו בחו״ל, במיוחד גירוש ספרד. זה יפה, אולם לא היה זה אירוע ״דתי״ אלא היסטורי בלבד; כלומר, גירוש ספרד לא שינה כמעט מאומה בדת היהודית. תשובה שנייה: העם היהודי והיהדות דווקא ״אמביוולנטיים״ לגבי הקשר בין ישראל והתפוצות, שהרי מחד גיסא כל עם זקוק לארצו הוא, אולם מאידך גיסא משהו ב״דם״ (תרבות ומנטליות) היהודי דוחף אותנו לנדוד בין העמים – תופעה שהייתה קיימת בכל ההיסטוריה היהודית מאז אברהם אבינו, דרך יעקב ומשפחתו… ונמשכת עד עצם היום הזה (כמיליון אזרחי ישראל חיים עכשיו בחו״ל).
אז אולי תשעה באב מסמל יותר מכל את תופעת היהודי הנודד? כלומר, בעקבות חורבן הבת הראשון והשני נאלצנו לצאת מארצנו (רע) – אך בחו״ל מצאנו דרך לחַדֵש את היהדות בדרכים מקוריות (טוב). ואם כך, אולי יש היגיון רב אצל אלה אשר צמים רק חצי יום בתשעה באב? החלק הראשון בו אין אנו אוכלים או שותים, זֵכר לחורבן; החלק השני, בו חוזרים במידה מסוימת לשגרת חיים, זֵכר ליהדות המתחדשת בחו״ל.
״דברים״ למחשבה.