פרשת בשלח: שירת הים ושירת מרים | בן נוביס, טבת תשפ"ו
שבת בשלח ידועה גם כשבת שירה שכן אנו קוראים בתורה את שירת הים ובהפטרה את שירת דבורה.
בני ישראל יצאו ממצרים בדרך פתלתלה. בדרכם הגיעו לים סוף. פרעה, שאִפשר לבני ישראל לצאת, שינה את דעתו ועכשיו הוא דולק אחריהם עם סוסיו ומרכבותיו. העם על סף הייאוש. ואז קורה נס.
קריעת ים סוף חקוקה בזיכרוננו. חלקנו קוראים את שירת הים כל יום, ואחרים – רק בשחרית של שבת. הפרשנות הרבנים המסורתית מתייחסת לממד העל-טבעי של האירועים. במפתיע, הרב יונתן זקס בסדרת "שיג ושיח" דן בהרחבה ברעיון שהייתה זו התרחשות טבעית.
לשיטתו, בני ישראל הגיעו לים סוף באזור שבו הים רדוד. אולי היה זה מקום שבו יש תלולית בים שהיא בדרך כלל מכוסה במים, אך כשרוח שרבית חזקה נושבת ממזרח, החול נחשף. חוקרי ימים ואוקיאנוסים מכירים היטב את רוחות הגאות, וגאות פתאומית גבוהה יכולה לגלות את הקרקע היבשה. אולם, כשהרוח שוככת, חוזרים המים ומציפים, וכך נלכדו מרכבות פרעה.
על פי הרב זקס, אפשר לראות אותו אירוע בשתי דרכים – כמשהו טבעי או כמשהו על-טבעי והוא כותב שהדרך העל-טבעית היא שנחקקה בזיכרון היהודי. לשיטתו, נס איננו בהכרח משהו שמשעה את חוקי הטבע, אלא הוא אירוע שאפשר להסבירו כמשהו שהוא בדרך הטבע.
אני זוכר שבבית הספר התיכון, כשלמדנו את "ז'אן ד'ארק" של ג'ורג' ברנרד שואו, אמרה הגיבורה: "נס הוא משהו שיוצר אמונה". ואני מוסיף, שנס צריך לייצור אמונה בין אם הוא קורה בדרך הטבע או בדרך על-טבעית.
נקודה מעניינת אחרת שנתקלתי בה קשורה ל"שירת מרים" שאותה הוספנו ל"שירת הים" בסידור ואני תפילתי. ” וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ, וַתֵּצֶאןָ כׇל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם: שִׁירוּ לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם (שמות טו, כ-כא). כאן, מרים כבר איננה דמות עלומה כפי שהייתה בפרק ב (ב, ז) שם הייתה "אחותו" )של משה(. איך הפכה לנביאה ומדוע היא מתוארת כ"אחות אהרון" ולא כאחותו של משה?
לדברי חז"ל, מה שעשתה מרים בפרק ב היה לדבר דברי נבואה ולהאיץ בהוריה להביא לעולם עוד ילד שיהיה מורה דגול בתורה. בימים אלה, משה טרם נולד ולכן היא מוגדרת כאחותו של אהרון ולא של משה.