פרשת בשלח: שירת נשים בפרשה ובהפטרה: שירת מרים ושירת דבורה [1] | מיכל פרם-כהן, שבט תשפ"ה
פרשת "בשלח" (שמות י"ג, יז – י"ז, טז) כוללת בתוכה שורה ארוכה של אירועים מכוננים בתולדות ראשיתו של עם ישראל:
היציאה ממצרים וראשית הנדודים במדבר כאשר ה' מוביל את העם באמצעות עמוד ענן ביום ועמוד אש בלילה; חרטתו של פרעה על שהתיר לבני ישראל לצאת מארצו ורדיפתו אחריהם עם צבאו; פחדו של העם מפרעה וצבאו ותלונתו למשה על שהוציאם ממצרים; בקיעת ים סוף ומעבר העם בחרבה וטביעתו של צבא פרעה; שירת ההודיה לה' של משה ובני ישראל ושירת מרים והנשים במענה להם; המשך הנדודים במדבר, תלונת העם על היעדר מים ראויים לשתייה והנס להמתקת המים המרים; תלונת העם על היעדר מזון ונס ירידת המן מן השמיים שישה ימים בשבוע במשך ארבעים שנה; ראשית הציוויים לגבי שמירת יום השבת בהתאם לירידת המן ואיסופו; תלונת העם על היעדר מים ברפידים ונס יציאת המים מהסלע כאשר משה מכה בו; הקרב הצבאי הראשון של בני ישראל, מול עמלק, שמסתיים בניצחון בהנהגתו של יהושע, כאשר על אהרון וחוּר לתמוך בידיו של משה על מנת להכריע את האויב; ולסיום, הוראת ה' למשה: "וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ: כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (שמות י"ז, יד) והכרתו של משה כי "מִלְחָמָה לַה', בַּעֲמָלֵק–מִדֹּר, דֹּר" (שמות י"ז, טז).
מכל האירועים המשמעותיים האלה נבחרה דווקא שירת ההודיה לה' של משה ובני ישראל ושירת מרים והנשים במענה להם כנושא המקשר בין הפרשה להפטרה. הפטרת פרשת "שלח" (שופטים ד-ה) עוסקת בסיפורה של דבורה, השופטת היחידה במקרא, והאישה השנייה, לאחר מרים, שמובילה שירת הודיה לה' לאחר שהושיע את בני ישראל מאויביו. מרים מובילה את הנשים היוצאות בתופים ובמחולות בשירה קצרה ופשוטה: "שִׁירוּ לַה' כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות ט"ו, כא). שירתה חוזרת כפזמון על הפסוק הראשון בשירתו הנשגבה של משה, המאתגרת מבחינה לשונית בפסוקיה המורכבים, כגון: "אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג, אֲחַלֵּק שָׁלָל; תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי– אָרִיק חַרְבִּי, תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי" (שמות ט"ו, ט).
שירת דבורה לאחר הניצחון על יבין מלך כנען וסיסרא שר צבאו, מפרטת את מהלכי הקרב ותוצאותיו ודומה יותר בתוכנה ובסגנונה לשירתו של משה. כמוה היא מאתגרת מבחינה לשונית, כמו בפסוק: "וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר, עִם-דְּבֹרָה, וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק, בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו; בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן, גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב." (שופטים ה, טו). עם זאת, החיבור בין שירת מרים לשירת דבורה בולט. שתיהן מכוּנות "נביאות" והן הנשים היחידות במקרא שזוכות למעמד זה בזכות הנהגתן (חולדה הנביאה אינה מנהיגה ונועדיה הנביאה הייתה נביאת שקר). שירתה העממית של מרים, שבאה במענה לשירת משה, סוחפת את הנשים לתופף ולחולל, וניתן לתאר ששירתה חוצבת הלהבות של דבורה הלהיבה את העם שבוודאי הריע לה בסיום שירתה.
בחירת ההפטרה לפרשה מעידה שהמקרא מאשר ומפאר את שירתן של שתי הנביאות המנהיגות.
"שירת הים" של מרים באתר "זמרשת"
[1] נעזרתי בספרה של טובה כהן קול משלהן, הוצאת כרמל, 2021, בפרק "'ותען להם מרים': קולותיהן של מנהיגות במקרא".