פרשת בשלח:תמצית ההיסטוריה

פרשת בשלח:תמצית ההיסטוריה | סאם ליימן-ווילציג" שבט תשפ"א

לכאורה, יש לנו בפרשת "בשלח" מצב מוזר: בני ישראל זה עתה יצאו ממצרים וגם חצו את ים סוף בנסים ובנפלאות – ומיד לאחר מכן הם מתלוננים שלוש פעמים:  בפעם הראשונה, “וילונו העם על משה לאמר מה נשתה?" (רש"י: לשון "נִפעַל" – הדגש על המתלונן ולא על הנמען). לאחר מכן, “וילונו כל עדת בני ישראל… מי ייתן מוּתנו ביד ה' בארץ מצרים… כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב", ואז, בשלישית, "ויָרֶב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה…".
והאלוהים לא מתרגז! אין עונש, אין סנקציות – כאילו שהדבר "בסדר" מבחינתו! ואז, מיד אחר כך – פרשיית עמלק.
מכאן, שתי שאלות עיקריות: 1- מדוע אין האלוהים כועס על בני ישראל? 2- מדוע באה פרשת עמלק מיד אחרי סיפורי תלונות אלו? מה הקשר?
כדי להגיע לתשובה, אביא תובנה מהעולם העכשווי, במיוחד הישראלי. במחקר אקדמי שערכתי לפני כמה עשרות שנים על מחאה ציבורית בישראל, גיליתי שאנו בין המובילים במספר ההפגנות לנפש – ואולי מספר אחת בעולם! (ולא נראה לי שהרבה השתנה אצלינו מאז…) הדבר מעניין בין השאר מאחר שאין אנו מוצאים הרבה פעולות הפגנתיות של הקהילות היהודיות בהיסטוריה של התפוצות – כלומר, אין לכאורה "תרבות פוליטית של מחאה" ב-1800 השנים מאז מרד בר-כוכבא ועד המאה ה-19.
מצד שני, ב-200 השנים האחרונות, אנו כן עדים לתופעה מעניינת: חלק גדול ביותר מהמהפכנים האינטלקטואליים בעולם (מרקס, פרויד, איינשטיין) – וגם חלק גדול מהפעילים הרדיקליים בארצות שונות (תנועה לזכויות אזרח בארה"ב; מנהיגי המהומות בצרפת בשנות ה-60 וכו') – היו יהודים. עד כדי כך התופעה שכיחה, שההיסטוריון הבריטי הנודע Cecil Roth כינה את התופעה: The Protestant Jew.
איך ניתן ליישב את ה"הפגנתיות" היהודית בעידן המודרני מצד אחד וה"אדישות" המסורתית ברוב שנות התפוצות מצד שני? התשובה נמצאת דווקא בפרשת השבוע שלנו ובהיסטוריה של העת המודרנית: "שחרור מעבדות מדינית" (Emancipation). גם בתקופת המקרא (במצרים) והן בגלות במשך מאות/אלפי שנה כשהיהודים חיו תחת העול של שלטון זר, ללא זכויות אזרח, הנטייה שלנו הייתה לאדישות פוליטית ולהתבצרות קהילתית. אולם, ברגע שהיהודים משתחררים משלטון זר מדכא, חזרנו לדפוס הפוליטי-חברתי-פולמוסי הטבעי שלנו. כך, מיד אחרי יציאת מצרים; וכך ב-200 השנים האחרונות בתקופת האמנציפציה.
מה פירוש "חזרנו לדפוס הפוליטי-חברתי-פולמוסי הטבעי שלנו"? מה שקורה בפרשת השבוע אינה ההתחלה אלא ההמשך של קו, שהתורה מציירת מאז פרשת "בראשית" – חשיבות "הרמת קול" ו"עימות" (לא אלים). כך לדוגמה, אברהם אבינו התעמת עם האלוהים על סדום ועמורה ("אולי חמישים צדיקים…") – בעקבות "ברית בין הבתרים". כלומר, היהודי מרגיש את עצמו שותף לבורא עולם, וכל עוד היהודי פועל לפי כללי המשחק שהאלוהים קבע, הוא שווה לו מוסרית!!  מכאן, מרעיון הברית שואב היהודי את ההשראה והחוצפה שלו להתעמת עם בעלי סמכות.
ויש עוד מקרים. למשל, יעקב נאבק עם (מלאך) אלוהים – וכתוצאה שוּנה שמו והעם ל-ישראל – "מאבק" (ולא "בני יעקב" – עֵקֶב – מוּבָלִים…), כמו גם הכינוי "עם קשה עורף".
מכאן התשובות לשתי השאלות שלי לעיל:
1) אלוהים לא כעס כי הוא ראה בתלונות בני ישראל סימן חיובי – שחרור מ"מנטליות של העבד" וחזרה לתפיסה הקודמת של "ישראל" הנאבק.
2) הקשר בין התלונות לבין פרשת עמלק – לא עונש על התלונות אלא "אזהרה" לבאות. האנטי-שמיות בהיסטוריה נגזרת ישירות מהעובדה שהיהודים תמיד ראו ורואים את העולם אחרת – "אלו ואלו דברים אלוהים חיים". היהודים אינם שייכים (וגם לא מוכנים) "להשתייך" פילוסופית, תיאולוגית, חברתית, מחשבתית – ועכשיו גם מדינית.
התפיסה ה"לעומתית" של היהודי הוא מעין אליה וקוץ בה: מחד גיסא, היא מביאה לחשיבה מקורית, אנטי-פרדיגמטית; ומאידך גיסא, זהו גם מקור בלתי נדלה לרוגז של הגויים מאחר שאין אנו מוכנים לקבל את המוסכמות (ובוודאי לא הסמכות!) של "רוח הזמן". בכך, ההיסטוריה של עם ישראל מאז ועד היום מתומצתת להפליא בפרשת השבוע שלנו – לטוב ולרע.