פרשת בראשית: מדרש ממקור מפתיע על גן עדן | הרבה גייל שוסטר-בוסקילה תשרי תשפ"ב
אלה קטעים מתוך יומנה של חווה (1906) – סיפור קצר מאת מארק טווין, אחד הסופרים האהובים עליי. קראתי את הגרסה באנגלית של הסיפור והבנתי שזה המדרש של טווין לחוויה של חווה בגן עדן. אגב מצאתי גרסה בעברית של יומנה של חווה לצערי לא מצאתי את היומן של אדם.
יום שבת
אני כמעט בת יום כעת. הגעתי אתמול. בכל אופן, כך נראה לי. וזה חייב להיות המצב, מכיוון שאם היה שלשום בעולם, לא הייתי שם כשזה קרה, אחרת הייתי זוכרת אותו. יכול להיות, כמובן, שזה באמת קרה, ואני לא שמתי לב. טוב, מעתה אעמוד על המשמר, ואם יהיה עוד שלשום כזה, אציין זאת לעצמי. מוטב יהיה להתחיל מיד ולא להניח לרישום להתבלבל, מכיוון שהאינסטינקט אומר לי שפרטים אלו יהיו חשובים להיסטוריון באחד הימים. ומכיוון שאני מרגישה כמו ניסוי, ממש כמו ניסוי – אף אחד לא יוכל להרגיש יותר כמו ניסוי ממה שאני מרגישה, וכך אני מתחילה להשתכנע שאכן זה מה שאני – ניסוי, רק ניסוי ותו לא.
אז אם אני ניסוי, האם אני כל הניסוי כולו? לא, אני חושבת שלא. אני חושבת שכל השאר הוא גם חלק מהניסוי. אני העיקר, אבל לדעתי גם לכל השאר יש חשיבות. האם המעמד שלי ודאי, או שאני צריכה להשגיח ולשמור עליו? כנראה הסברה השנייה היא הנכונה. האינסטינקט אומר לי שדריכות נצחית היא מחירה של העליונות. (אני חושבת שזהו משפט טוב לצעירה כמוני.)
בסיפור המקראי אין לנו רישום של הרהורי לב של חווה כמו שטווין כתב. אהבתי את הניסיון שלו לראות את העולם כפי שחווה הייתה יכולה לתאר. אולי הוא השתמש בלשון גבוהה ובביטויים מתקדמים מידי אבל יש כמה קטעים שעניינו אותי מאוד. קודם כל מעניין לחשוב שחווה בעצמה מגיעה למסקנה שהיא "רק ניסוי". שום דבר בפרשת בראשית לא משקף רעיון כזה. כל הבריאה בתורה היא סופית בלי שום הרגשה של ניסוי. בנוסף ביום הששי כתוב כך:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. … וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי (בראשית א, כו-כז, לא).
אגב לפי טווין היא לא נפגשת עם אדם מיד אחרי בריאתה אלא עקבה אחריו ביום ששי בצהרים כדי להבין מי הוא. הקטע הבא, עדיין תחת הכותרת "יום שבת", הצחיק אותי בגלל המסקנה בסוף:
עקבתי אחר הניסוי האחר אתמול אחר הצהריים, מרחוק, כדי לנסות ולראות למה הוא משמש. אבל לא הצלחתי להבין. אני חושבת שזה גבר. מעולם לא ראיתי גבר, אבל הוא נראה כמו גבר, ואני בטוחה שזה באמת מה שהוא. אני מבינה שיש בי יותר סקרנות לגביו מאשר לגבי שאר הזוחלים. אם הוא זוחל, ונראה לי שהוא זוחל, כי יש לו שיער מטונף ועיניים כחולות, והוא נראה כמו זוחל. אין לו מותניים, הוא צר למעלה כמו גזר, וכשהוא עומד, הוא מתמתח לצדדים כמו מנוף, אז אני חושבת שהוא זוחל, למרות שאולי זאת ארכיטקטורה.
בהמשך של הסיפור חווה מגלה את העולם ומתחילה להבין את מקומה בה.
אני כבר מתחילה להבין שתמצית הקיום שלי ומרכזו הם אהבת היופי, תשוקה ליפה, ושאי-אפשר לסמוך עלי ולהשאיר אצלי ירח ששייך למישהו אחר שלא יודע שהירח אצלי. הייתי יכולה לוותר על ירח שמצאתי באור היום, כי הייתי מפחדת שמישהו מסתכל, אבל אם הייתי מוצאת אותו בחשכה, אני בטוחה שהייתי מוצאת איזשהו תירוץ לכך שלא אמרתי כלום בנושא. כי אני באמת אוהבת ירחים, הם יפים כל כך ורומנטיים כל כך. הלוואי שהיו לנו חמישה או שישה. לא הייתי הולכת לישון אף פעם. לעולם לא הייתי מתעייפת מלשכב על גדה טחובה ולהסתכל עליהם.
אני ממליצה לקרוא את כל הסיפור בגלל הרעיונות המקוריים ולמרות שהחלק הם קצת מיושנים על טבע האישה, של טווין על הסיפור המוכר בתנ"ך.
הקליקו לסיפור מתורגם לבעברית (תרגום – נח אבידור)