פרשת בהר: הכתוב במקרא אינו מקורי?

פרשת בהר: הכתוב במקרא אינו מקורי? / מוטי לקסמן
שאלתם את עצמכם פעם, מדוע ישראלים רבים נוסעים להודו?
גם אם לא שאלתם, הנה תשובה מקורית: "אשת המצביא המפורסם חובב הנאצים, לורנדורף, מתילדה, שניהלה תעמולה רבה, טענה: גם התנ"ך וגם הברית החדשה מיוסדים על אמונות הודיות עתיקות, שהיהודים העתיקו והתאימו לסביבתם הם" (1). נו, אז לפי טענה זו הישראלים הנוסעים להודו, פשוט חוזרים למקור, הם נמשכים לבית אבא ואמא הקדמונים…
לא נעסוק בהודו גם לא בדעותיה של מתילדה לורנדורף, אבל זו רק דוגמא אחת להשקפות שונות הטוענות שתורת ישראל אינה דבר מקורי.
ויש עוד, למשל, לגבי הדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ" (שמות כ, ג). לפי ספרה של טליה ארנן מהאוניברסיטה העברית בירושלים הקדושה, מתברר שדיבר זה, האוסר על ייצוג האלוהים בפועל בפולחן, אינו מקורי ישראלי. לטענתה, זו מגמה מוכרת ברחבי המזרח הקדום, והיא אינה מגמה ייחודית וחדשנית.
היא אף טוענת שהאיסור המקראי על הכנת פסל או תמונה גובש סופית והועלה על הכתב דווקא על ידי גולי יהודה, אשר זכר אובדן מקדשם והפגישה המיטלטלת עם הדת הבבלית גרמו להם להעדיף את הייצוג המופשט של האל, על חשבון ייצוגו הפיגורטיווי (2).
ובכן, אם דעות כאלה מובעות, אין פלא שגם לגבי תכני פרשת השבוע  קיימות דעות דומות.
כלומר, יש טוענים שהכתוב בפרשת השבוע אינו מקורי ישראלי אלא מועבר מתרבות או ממערכת אמונה אחרת.
ובמה דברים אמורים?
השבת היא שבת כפולת פרשיות, "בהר" ו"בחקתי"; אני מתמקד בדיון הנוכחי בפרשת "בחקתי", וליתר דיוק בפרק כו בחומש ויקרא.
הפרשה נפתחת בפסוק  "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם" (ויק' כו, ג). ומיד אחר כך בא פירוט של כל הטובות שעם ישראל יזכה בהם אם ילך וישמור ויעשה את מצוות ה': גשם בעתו, יבול ופרי, שובע, ושלום בארץ.
וכעבור פסוקים אחדים מתואר ההיפך: "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה: ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי" (ויק' כו, יד–טו) ואז בא פירוט, הרבה יותר ארוך, של כל הצרות שיבואו על עם ישראל אם לא יעשה את מצוות ה': מחלות, תבוסות במלחמה, עצירת גשמים, העדר יבול ופרי, התקפות של חיות רעות, רעב נורא, וחורבן כללי.
הטובות והנוראות האלה הם במסגרת ברית בין ה' ועם ישראל כמו שכתוב: "והקימתי את בריתי אִתְּכֶם" (ויק' כו, ט2), ובמצב הקשה, שבשלו באות הצרות "להפרכם את בריתי" (ויק' כו, טו2).
מסמך זה מסתיים ב"אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" (ויק כו, מו); מכאן שמה של הברית: ברית סיני.
מהי ברית?
אני תופס ברית במובן של הסכם בין ה' ועם ישראל. לפי הסכם זה, אם עם ישראל ימלא את צדו בברית, כלומר ילך וישמור ויעשה את מצוות ה' גם אלוהים ימלא את חלקו, כלומר ייטיב עם העם, וברור להיפך.
מתכונת זו של יחסים מזכירה מסמכים אחרים מן המזרח הקדום שאני קורא להם חוזה-אמון ובאנגלית הם מכונים: Covenant ו Treaty.
משרידי המסמכים מהמזרח הקדום עולה שבתקופת הברונזה המאוחרת ובתקופת הברזל (מהמחצית השנייה של האלף השני ועד למחצית השנייה של האלף הראשון לפני הספירה), היה רווח, בממלכת אשור ובממלכת בני חת, חוזה-אמון.
למה אני קורא חוזה-אמון?
במונח חוזה-אמון אני מתכוון למסמך בו שליט מכתיב לנתינים, לואסלים הישירים שלו, את תנאי הנאמנות שלהם כלפיו. תנאים אלה כללו, בדרך כלל: נאמנות ללא-גבול של הנתין לריבון; תשלום מס לשליט; איסור על יחסים עם זרים מחוץ לעם, לממלכה או לאימפריה; איסור על טינה נגד מישהו או משהו שהוא תחת אדנות הריבון; חובת הנתין להיענות בעזרה צבאית לריבון; איסור על הפצת שמועות  רעות על הריבון כי אלה הם סימן למרד; איסור על נתינת מקלט לפליטים של עם אחר ועוד.
חוזי האמון האלה נכתבו במתכונת דומה, דבר שהביא חוקרים לשתי טענות:
א. "החוזים הפוליטיים שנתגלו במזרח הקדום מאז שנות השלושים של המאה הנוכחית תרמו רבות להבנת מהותה, אופייה ומבנה של הברית בתנ"ך" (3).
ב. אפשר לזהות, שהתבנית (form)  והלשון בחוזי-אמון במזרח הקדום דומה דמיון ניכר לבריתות בתורה" (4).
מכאן, לא רב המרחק לטעון שהברית במקרא היא בעצם אחת התולדות של חוזה אמון שהיה נהוג בממלכת אשור ובממלכת בני חת.
זה נכון, קיים דמיון בתבנית ובניסוח בין הברית בתורה לבין חוזה אמון. אבל, הדמיון מדגיש הבדל בולט וחשוב.
חוזי האמון הם מסמך פוליטי בין שליט לבין נתיניו. אבל על הברית בין ה' לעם ישראל נאמר: "תמר לעשות את-כל-דברי התורה הזאת הכתבים בספר הזה ליראה את-השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך:" (דברים כח, נח).
ומה כוללים כל-דברי התורה הזאת?
כל דברי התורה הם חוקים, מצוות ומשפטים הכוללים התייחסות לכל תחומי החיים.
כלומר, לטעמי יש להבחין בין חוזה-אמון פוליטי לבין ברית שמתייחסת לכל תחומי החיים.
דוגמה אחת לאופי של כל-דברי התורה הזאת מצויה בחלק הראשון של פרשת השבוע, פרשת "בהר".
פרשת "בהר" נפתחת ב: "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה': שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה: ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר" (ויק' כה, א–ד).
הכתוב בפרשה עוסק בדיני שמיטה ויובל.
לכאורה דאגה לטיוב הקרקע, אבל רק לכאורה כי העיקר הוא ב: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל" (ויק' כה ו–ז). מגמה זו בולטת עוד יותר בדיני שנת היובל: "וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל  משפחתו תשבו" (ויק' כה, י).
זאת אומרת, חלק מחובות הברית החלות על עם ישראל זה שחרור עבדים ונחלאות שנתפסו.
שימו-לב, זה נכתב לפני מרד ספרטקוס, ואולי קשה להאמין, אבל גם לפני אברהם לינקולן!!!
מכאן אפשר, לדעתי, להבין את הברכות והאיומים בפרשת "בְּחֻקֹּתַי" גם באופן הבא: אם עם ישראל ינהל חיי חברה ערכיים שבהם הפער בין עשיר לעני לא יהיה גדול, ותהיה עירנות ורגישות רבה לזכויות כל אחד, גם של הגר הגר עמנו, אז אכן תהיה ברכה.
אבל אם בעם ישראל יתרחבו הפערים בין הקצוות, בין הכנסה שאינה מאפשרת לקנות די מזון לבין תגמולים של מיליונים; אם זכויות יחולו רק עלי ולא על האחר, אז בהחלט יש סכנה לעם, יש סכנה לחברה, גם בלי האיומים שבתורה.
"אין אנו נענשים על חטאינו אלא על ידי חטאינו" (5), בידינו, רק בידינו הדבר!!!
ולסיום,
מצד אחד, איני יודע אם יש בסיס לטענה של מתילדה הגרמנייה על המקורות ההודיים לתרבות ישראל.
מצד שני, אפילו אפשר להוכיח שהאיסור על ייצוג מוחשי של האל, והברית בתורה יש להם מקורות לא ישראלים.
אז אני שואל, אז מה? אז מה אם רעיון הושפע מהתרבות בה חי מחולל הרעיון?
האם מה שחשוב זה איך נולד בך רעיון, או אולי חשוב יותר לאן אתה מפתח את הרעיון ומה אתה עושה איתו?
לטעמי, לא כל כך חשוב מאיפה ועם מה אתה בא, אלא מה אתה עושה עם מה שקבלת או מה שהבאת מאיפה שבאת.
<><><><><>
מקורות
(1) משה גיל, "האומנם הנצרות, כמו היהדות, היתה קורבן הנאצים?", הארץ תרבות וספרות 05/05/06, עמ' ה2.
(2) נתן וסרמן, "הנבל הוא ידי האל, החתול דם לבו והסנונית טיפה מן הדם", הארץ תרבות וספרות 05/05/06, עמ' ה1.
(3) מ' ויינפלד, "שבועת אמונים לאסרחדון – אופייה ומקבילותיה בעולם המזרח הקדום", שנתון לחקר המקרא ולחקר המזרח הקדום א (תשל"ו), עמ' 51.
(4) F. Ch. Fensham. "Maledictions and Benedictions in Ancient    Near Eastern Vassal Treaties and the Old Testament". ZAW 74. (1962), p 1.    
(5) שמחה רוט, אבות 260, אתר "בית מדרש וירטואלי". 

דילוג לתוכן