פרשת שֹׁפְטִים: מנהיגות ברוח התורה היא מיושנת ופרימיטיבית, נכון?

פרשת שֹׁפְטִים: מנהיגות ברוח התורה היא מיושנת ופרימיטיבית, נכון? / מוטי לקסמן

המאה העשרים ואחת היא רק בתחילתה. אבל כבר היום התרבות האנושית [במובן הרחב של המושג] היא מאוד משוכללת כאשר מרכיבים שונים שלה הם מאוד מפותחים. אפילו העובדה ה"פשוטה" שאתם קוראים כעת הגיגים שאני הגיתי במקום אחר ובזמן אחר, ורוב הסיכויים שיש כאלה שאין אנו מכירים.

ואכן, בשנים אלה וגם בשנות המאה הקודמת, ניתן לשמוע לא מעט ביטויים של קידמה והתפתחות שמעמידים בצל את הימים שחלפו, ובוודאי  את תקופת המקרא. ביטויים שאף מביעים זלזול באורח החיים של אי-פעם, לפני אלפי שנים, בהשוואה לתנאי החיים בימינו.

האם יש הצדקה ליחס מתנשא זה?

 

אכן, המדע והטכנולוגיה הם בדהירה קדימה, לירח כבר הגיעו וכעת מדברים על הקמת יישובים בחלל; הפריית מבחנה היא כבר דבר ישן, ומי יודע, מה (או מי) ילד יום?

אבל האם גם החברה האנושית היא מפותחת יותר? האומנם יותר נעים לחיות כיום, במאה העשרים ואחת?

 

פרשת השבוע, פרשת שֹׁפְטִים מזמנת לנו הזדמנות לבדוק אם אמנם החברה האנושית מפותחת יותר בהשוואה לחברה קדומה מאוד.

נתמקד בשני היבטים חברתיים.

נתחיל במנהיגות

משה מתואר כמנהיג גדול. הוא לא היה מלך, לא תיפקד כמלך, ולא ביקש להיות מלך. אותו משה גדל במצרים בבית מלוכה,  וגם בשאר חברות המזרח הקדום המלוכה היתה תופעה נפוצה [אפשר להבין זאת גם מן המתואר מקרא]. בתורה אין  התלהבות ממנהיג בדמות של מלך, בחברה הישראלית. אבל, אלוהים ומשה מבינים שבלתי אפשרי לצאת נגד השפעת הסביבה שתעורר, בסופו של דבר, דרישה להמליך מלך: "וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי" (דבר' יז, יד).

מלך כן, אבל, המלך הישראלי, אסור שיהיה ככל המלכים.

ראשית, אלוהים צריך לבחור בו (דבר' יז, טו; ואכן, בהמלכת שאול ודוד, מעורב האלוהים בבחירת המלך).

אבל, כפי שנראה אלוהים אינו מסתפק בכך ואף מנסח התניה מרכזית נוספת להתנהלות המלך "לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול–לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" (דבר' יז, כ). המלך ישלוט, אבל הוא אינו צריך לראות עצמו כאדם עליון, מעל לאנשים עליהם הוא שולט.

איך מגשימים זאת?

להגשמת צניעות המלך מוצעים שני כוונים:

א. "רַק, לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים […] וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד" (דבר' יז, טז–יז), כלומר, הוא לא צריך לדרוש הגזמה בתנאים: 'לשכה', 'נהגים',  'מזכירות', 'מכוניות', 'רכוש'. על המלך, על השליט להסתפק רק בנדרש לביצוע תפקידי המנהיגות.

ב. "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר, מִלִּפְנֵי, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. "וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם" (דבר' יז, יח–יט). כלומר, הוא צריך לנהוג על-פי חוקה שמקורה אמונה, ערכים ומוסר.

האם המלכים המתוארים במקרא נהגו כך?

נדון בסוגייה לקראת סיכום, לאחר הצגת ההיבט השני, מערכת המשפט.

בחברה מאורגנת כלשהי צריך להיות סדר, צריך להיות ארגון. פרשת שֹׁפְטִים נפתחת במינוי "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים" אשר תפקידם "וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם" לשפוט את העם ולאכוף את פסקי הדין: "שופטים, דיינים הפוסקים את הדין. ושוטרים, הרודין את העם אחר מצותם. […] עד שיקבל עליו את דין השופט" (רש"י לאתר).

הכתוב אינו מסתפק בהגדרת התפקיד אלא גם באופן שצריך למלא את התפקיד: "וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד" (דבר' טז, יח–יט).

המקור לכך הוא, כפי שקראנו בפרשת עקב, דמותו ותכונותיו של אלוהים: "כִּי, ה' אֱלֹהֵיכֶם […] לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד.  עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה" (דבר' ט, יז–יח).

הכתוב בפרשה מנמק את דרישותיו: שוחד מערער את מבנה המשפט ואת אפשרות ניהולו התקין: "וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם (דבר' טז, יט).

ויש הנמקה נוספת: צדק אינו מותרות. צדק הוא תנאי בסיסי לאפשרות של הקיום, של החיים: "צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה" (שם, כ); וגם של ההתיישבות בארץ וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שם, כ).

האם המלכים והתהליך השיפוטי בימי המקרא התנהלו כך?

תוכחות הנביאים מתארות מצב אחר: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" ישעיהו א, כג); "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ" (ירמיהו ה, א); "שִׁמְעוּ זֹאת הַכֹּהֲנִים וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט כִּי פַח הֱיִיתֶם לְמִצְפָּה וְרֶשֶׁת פְּרוּשָׂה עַל תָּבוֹר" (הושע ה, א). מפרש רד"ק: "ואתם הייתם פח ומכשול לעם כי הם רואים שאתם עושים מעשים רעים ולומדים מכם והנה אתם להם בהפך מה שהיה ראוי להיות ואתם להם כמו הפח והרשת שלוכדים בהם החיות והעופות כן הם נלכדים במעשיכם הרעים שעושים בכם וזכר מצפה ותבור שהם הרים גבוהים בארץ ישראל והציידים פורשים עליהם" (רד"ק להושע ה, א).

כלומר, מערכות המלוכה והמשפט, גם בימי קדם לא התנהלו לפי דרישות ותנאי התורה.

והמנהיגים היום, האם הם נוהגים לפי הדרישות הערכיות שבתורה? האם המציאות בחברה שלנו (וגם בחברות אחרות בעולם) משקפת חברה כזו?

התשובה  היא, ברור, שלילית.

אם-כך, מה לנו כי נלין, אולי טבעו של האדם, כפי שאלוהים קובע, לאחר המבול: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (ברא' ח, כא).

ומכאן זה בלתי אפשרי לצפות, לקוות, לייחל למציאות המתוארת בדרישות התורה.

האם זו רק אוטופיה?

איני יודע.

אבל, יש לא מעט אנשים ברחוב, בשכונה, בקהילה שמיישמים דרישות התורה לחיים ערכיים-מוסריים.

יש לא מעט מתנדבים שעושים מלאכתם קודש.

גם בין המנהיגים, יש לעתים, דמות אחרת מהמצוי בשלטון ובשררה.

לכן, למרות שהכתוב בתורה, לא נכתב במקלדת, הוא אינו פרימיטיבי ומיושן.

חשוב לא לשכוח את דמות החברה המתוארת בתורה, ולא להרפות מאזכורה.

כי אם אין אידיאל, אם אין מצב רצוי אז באמת אין תקווה אין למה לשאוף.

ויש, יש ויש, למה לייחל ולקוות, וזה שלנו, בתורה שלנו.

היש עת טובה יותר להאמין בכך, מאשר פתיחתו של חודש אלול, השבוע?

אז, לא אבדה התקווה.

דילוג לתוכן