פרשת כי תצא: חמלה ושוויון בני אדם / מוטי לקסמן
חומש בראשית מציג לנו שתי גרסאות להופעת בני האדם על פני האדמה:
א. "ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם" (ברא' א, כז).
ב. "ויבן ה' אלוהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה ויבאה אל האדם" (בר' ב, כב); "אל האישה אמר […] ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" (בר' ג, טז).
שתי גרסאות אלה מציגות תפיסות קטביות לגבי היחס בין איש ואישה. בגרסא הראשונה הכתוב משקף תפיסה שוויונית ואילו בגרסא השנייה עולה תמונה של אי-שוויון, כאשר האישה משנית וכפופה לאיש.
פרשנים שונים מתמודדים עם כתובים אלה בצורות שונות. אנו לא לדון בסוגיה זו הפעם. ולמה נדרשנו לכך?
ובכן, פרשת השבוע, פרשת "כִּי תֵצֵא" מזמנת לנו אפשרות לסקור מספר תכנים לאור אותה שניות בתפיסות יחסי איש ואישה.
פרשת "כִּי תֵצֵא" מאופיינת בריבוי מצוות. יש האומרים שזו הפרשה העשירה בנושאים ובמצוות (רמב"ם מונה 72, ספר החינוך מונה 74) הנושאים דנים בהיבטים רבים ומגוונים שבתחום חיי החברה.
אנו נתמקד במספר מצוות וכללים המתייחסים לאישה.
שבוית מלחמה
הפרשה נפתחת במצב של מלחמה: כי תצא למלחמה על אויביך […] וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאישה" (דבר' כא, י–יא).
ניצחון על האויב ושביית אישה יפה כפוף לכללים ברורים: א. יש לאפשר לה להשלים את אבלה על משפחתה שאבדה במלחמה (שם, יב–יג). ב. אם חינה סר מלב האיש הוא צריך לשחרר אותה ולא ולפגוע בה או להזיק לה (שם, יד).
כלומר, ניכרת כאן התחשבות רבה ברגשות השבויה, וגם כאשר סר חינה אין לעולל לה רע.
אמנם אפשר לטעון שהיוזמה היא כל הזמן בידי האיש, זה נכון. אבל בכל-אופן השבויה היא בעלת זכויות מסוימות כאדם וכאזרח.
אל נשכח, הכתוב הופיע מאות, אם לא אלפי שנים לפני אמנת ז'נבה!
בתולי האישה
קורה ולאחר הנישואין מתעוררים באיש רגשות דחייה ושנאה כלפי אשתו. אחת הדרכים "להשתחרר" ממנה היא להאשימה בהעדר בתולים (איני בטוח שגם היום זה שם רע כל-כך…): "כי ייקח איש אישה ובא אליה ושנאה: ושם לה עלילֹת דברים והוציא עליה שם רע ואמר את האישה הזאת לקחתי ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים" (דבר' כב, יג–יד).
והיה והורי האישה מוכיחים שאכן בתולה הייתה עם נישואיה (שם, טו–יז), ומכאן שדברי האיש הם עלילת שווא. במקרה זה מוענש האיש המעליל "ולקחו זקני העיר ההיא את האיש ויסרו אתו:
וענשו אתו" (שם, יח–יט).
אכן ראוי האיש לעונש!
כלומר, האישה מוגנת, האיש אינו יכול לעשות בה כל העולה על רוחו.
עם-זאת, מהו העונש?
"וענשו אתו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה כי הוציא שם רע על בתולת ישראל ולו תהיה לאישה לא יוכל לשלחה כל ימיו" (שם, יט). העונש משנה את התמונה. אמנם המעליל משלם פיצויים להורי האישה, אבל האישה אינה יכולה להינתק ממנו עד סוף חייו.
כלומר, מוקד העניין הוא האיש ולא האישה, לא עמדתה ולא רגשותיה. האישה גם לא זוכה בפיצוי כלשהי. להיפך, ייתכן מאוד ולפי כלל זה היא הופכת בעצם לאסירת-עולם של האיש!
מה עוד שאם אכן מסתבר שלהאשמת האישה יש בסיס, אחת דינה להיסקל (שם, כ–כא).
בתקנה זו, אפוא, בולטת מרכזיות האיש מול חולשת האישה.
בהמשך הפרשה מופיעות תקנות במקרה של גירושים (דב' כד, א–ד). לפי כללים אלה הגרושים מתממשים רק אם נמצא משהו לא תקין באישה או בהתנהגותה "כי מצא בה ערות דבר". בכל-אופן, במקרה זה האיש הראשון אינו יכול לשוב ולשאת אותה.
ולכאורה ללא קשר לדיון שלנו, מופיע הסיפור על שילוח הציפור: "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רבצת על האפרוחים או על הביצים לא תיקח האם על הבנים: שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך למען ייטב לך והארכת ימים" (דבר כב, ו–ז).
איך אפשר להבין תקנה זו?
רשב"ם מציע : "דומה לאכזריות ורעבתנות לקחת ולשחוט ולבשל ולאכול אם ובנים יחד" (כך גם ראב"ע. הרמב"ן מתחיל בהיבט זה ומעלה נימוק נוסף: "לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא".
בהמשך הסברו מצטט הרמב"ן את הרמב"ם, וכך הוא אומר: "וכתב הרב במורה הנבוכים (ג מח) כי טעם שלוח הקן […], כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם […] בעבור שלא נתאכזר."
מוקד ההסברים לשילוח הציפור-האם הוא חמלה!
מוקד שיכול להחזיר אותנו לדיון על איש ואישה.
הכתוב אינו משקף שוויון מלא בין איש לאישה, כמו שאפשר להבין מבריאת האדם בבראשית א. עם-זאת, אין הכתוב מתאר שלטון מוחלט של האיש באישה, כמו שמצוי בבראשית ב, ג וגם פרק וגם לא כפי שמופיע במדרש: "אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה" (ילקוט שמעוני, שופטים רמז מב).
שוויון אין, אבל זכויות יש.
הבסיס המשותף לכל התקנות שדנו בהן הוא החמלה.
בחמלה כנה יש אמפתיה, הבנה לצרכים של אחר.
באופן זה חמלה יכולה לעודד חברה ליתר שוויון, לא רק בין איש ואישה אלא בין כל בני אנוש.