מאת אניטה תמרי:
ויהי איש אחד מן הרמתיים צופים ושמו אלקנה, ולו שתי נשים. ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים. והימים ימי קורונה. האם נעו שפתיה? חנה, מסכה עוטה את פניה, במקדש. קולה לא נשמע. האם שפתיה נעו? ואיך היה הסיפור מתפתח לו לא יכול היה עלי לראות את שפתיה?
לפני תפילת העמידה אנו שרים את המילים "ה שפתי תפתח, ופי יגיד תהילתך". לפני שהמילים יוצאות מפינו, לפני המשמעות שיש במילה, יש פעולה גופנית – פתיחת השפתיים.
השנה, ביום א של ראש השנה, ינועו שפתיי ויבטאו את מילותיה של חנה. הכיצד? כמובן, התשובה היא קורונה. ג'ון הודיע שאין מי שיקרא הפטרה. אמרתי לו שאם אין טעמים מיוחדים לחג, אין לי בעיה. כמובן, בהסתייגות הרגילה הקשורה לקריאה שלי – העברית תהיה מדויקת ככל שאוכל, הטעמים יהיו שגויים למרות ניסיונותיי. פתחתי את המחזור לראש השנה, וכמו אסתר – התחלחלתי. גיליתי שזו ההפטרה שכל קורא, ובמיוחד כל קוראת, רוצים לקרוא. והנה, בבלבול הגדול של הקורונה, היא פשוט נפלה לידיי. קטונתי. אבל התחייבתי
כולנו מוצאים את עצמנו בימים אלה עושים דברים שמעולם לא חשבנו שנעשה – לטוב ולרע. למדנו כמה זה 100 מטר מהבית, ואת הרווחה הגדולה שיש ב 500 מטר. למדנו להוקיר ישיבה עם אדם אחד או שניים. למדנו, כמאמר קהלת שאנחנו ב"עת רחוק מחבק" ועדיין האהבה קיימת. למדנו לפחד, לא מרעולי פנים אלא משאינם רעולי פנים. למדנו לחשוד. טיפחנו שנאה נגד "הם". גילינו שאף אחד לא משתעל בקונצרט – לא בזמן הנגינה ולא בין חלקי היצירה. למדנו להזמין באינטרנט. למדנו אם אנחנו מעדיפים כפפות עם או בלי טלק
המון שיעורים. לא כולם טובים. לא את כולם כדאי להפנים. יום אחד, ניפגש בקידוש ונוכל לדבר על כל זה
ספטמבר 2020