פרשת יתרו: אל אחד בכל מקום | סאם ליימן-ווילציג
מרכז פרשת השבוע שלנו בעשרת הדיברות. ובמרכזם, הפסוק הזה: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי.
מכאן, לכאורה, אנו למדים שעם ישראל היה הראשון לקבל את רעיון המונותיאיזם (קיומו של אל אחד ויחיד בעולם) לפני יותר משלושת אלפים שנה. אולם, הפסוק הזה מקשה על טענה זו, שהרי אם כך, מדוע לא כתוב מפורשות: ״אנכי ה׳ אלהיך האחד והיחיד״? ומדוע השימוש ברבים בהמשך הפסוק: ״לא יהיה לך אלהים אחרים…״?
לדעתי, התשובה טמונה בגישה סוציו-פסיכולוגית נבונה ונכונה: אי אפשר לבצע מהפכות תפיסתיות ב״זבנג וגמרנו״, כלומר מַעַבַר חד מדֵעה אחת לדֵעה הפוכה לגמרי. האדם היחיד – שלא לדבר על אומה שלמה בעלת תרבות ומנטליות קבועה – אינם מסוגלים להשתנות בצורה רדיקלית בִין לילה. אנו רואים את זה שוב ושוב במהפכות פוליטיות. שתי דוגמאות לכאן ואחת לשם: אחת, המהפכה הצרפתית שדגלה בחֵירות, שוויון ואחווה חברתית, מהר מאד התהפכה (או חזרה) לדיקטטורה תחת נפוליאון. דוגמה שנייה, מאותו סוג אך עוד יותר ״מרשים״: המהפכה הקומוניסטית, לכאורה שינוי רדיקלי ממשטר הצאר, די מהר ״ירד״ לאותו דיכוי כמו המלוכה (אותה גברת בשינוי אדרת) – וכאשר הגיעה עוד מהפכה שהורידה את הקומוניזם מבמת ההיסטוריה בשלהי המאה ה-20, לא עברו עשר שנים לפני ששוב פעם העם הרוסי פנה לרודן במסווה של ״דמוקרטיה״. מצד שני, האנגלים פיתחו את המשטר הדמוקרטי שלהם באיטיות ובהדרגתיות במשך מאות שנים – סוד הצלחת ההישרדות (והצמיחה) של משטר זה, אפילו בשעות מצוקה קשות ביותר.
אז מה קרה בהר סיני? עמֵי העולם בעת העתיקה האמינו בכמה אלים ש״שלטו״ באזור שלהם, אך גם קיבלו את קיומם של אלילים (״אלוהים״, ברבים) שונים באזורים אחרים. בא משה בהר סיני, בשם ״השם״ (י-ה-ו-ה) וציווה את בני ישראל לקבל רק ״אל״ אחד. אולם, הטקסט של עשרת הדיברות אינו מבטל ביטול מוחלט את האפשרות בקיום אלים אחרים, כנראה כי זהו כבר רעיון יותר מדי ״קשה״ (מהפכני) לבני ישראל לעכל בעת ההיא, מיד אחרי שהות של מאות שנים במצרים הרב-אלילית.
כתוצאה, אנו מוצאים בהמשך התנ״ך – במיוחד בספרי שופטים, מלכים ונביאים – מטולטלת בין פוליתיאיזם ומונותיאיזם במאבק כמעט תמידי להחזיר את עם ישראל לדבקות באל היחיד שלהם: י-ה-ו-ה. שינוי תפיסתי די רדיקלי כזה (להאמין באל אחד בלבד) היה קשה להפנים, אך במהלך מאות שנים היא חדרה לאט לאט לתודעת בני ישראל.
רק תוך כדי גלות בבל קיבלו סופית היהודים (צאצאי שבט יהודה בעיקר) את הרעיון שקיים רק אֵל אחד בכל העולם, זאת כאשר נותקו מהארץ שלהם ונאלצו ״לסחוב״ את י-ה-ו-ה לארץ זרה. במצב כזה, היו להם שתי אופציות בלבד: לקבל אֵל אחד השולט על כל העמים (ולא רק בארץ ספציפית), כלומר שאין אלים אחרים בכלל; או לנטוש את האֵל שלהם כליל, מאחר שלא עוד נמצאים במקום שהוא (כביכול) שולט. בחירת האופציה הראשונה הביאה למונותיאיזם הטהור של העם היהודי כפי שאנו מכירים מאז ואילך – אם כי עברו עוד מאות שנים עד שהעולם המערבי גילה והפנים את אותו ״דִיבֵר״.