פרשת וילך | סאם ליימן-ווילציג
בתחילת פרשת השבוע ״וילך״ אנו קוראים את הפסוקים האלה:
וַיְצַו מֹשֶׁה, אוֹתָם לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה–בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל, לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחָר: תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל—בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ–לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ–לְיִרְאָה, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם… )דברים ל״א: י-יג).
נשאלת השאלה: מה הכוונה ״ובניהם אשר לא ידעו״? תשובה פשוטה הינה שמאחר שמשה רק עתה נתן לבני ישראל את כל התורה, כולל מצוותיה הרבות, ברור שכרגע אין הם ״יודעים״ אותה. אבל תשובה זו אינה משכנעת מאחר שהפסוק כתוב בזמן עתיד (״ישמעו ולמדו…״ וכו׳) ולא בזמן הווה – מה גם שכל הפסוקים מסביב מתייחסים לדורות הבאים (כגון ״בבוא כל ישראל״…).
התשובה נמצאת בתופעה מעניינת שאינה נמצאת בתנ״ך! בדרך כלל, אנו מתייחסים לכל מה שכתוב במקרא, אולם מן הסתם אין אנו חושבים על ״חורים״ שקיימים בו. ברם, יש לפחות ״חור״ אחד שזועק לשמים: אין אף דוגמה בתנ״ך כולה (לא רק בחמישה חומשי תורה) של הורה אשר יושב ומחנך את ילדיו! הדבר עוד יותר תמוה כשזוכרים שבספר דברים אנו קוראים פעמיים פסוקים כמעט זהים (דברים ו׳:ז׳): ״וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״ (ראו גם דברים י״א: י״ט בפרשת עקב, עם שינויים קלים).
ונוסיף לכך עוד דבר ״מוזר״: אחרי חורבן בית השני (וביטול הקרבנות), לימוד תורה הפך לפולחן הדתי המרכזי (יחד עם תפילות) – ציווי הכרחי של רבני המשנה והגמרא לכל משפחה יהודית באשר היא.
הדרך לפענח את התעלומה הזאת הינה בדרך השלילה. בתקופת המקרא לא היו ״ספרים״ במובן המודרני. בקושי (והרבה כסף) ניתן היה לכתוב מגילה אחת בלבד, כך שלא הייתה כל דרך מסודרת ללמד את התורה בחיק המשפחה על כל תרי״ג מצוותיה. שלא לדבר על כך, שעבודה חקלאית (המקצוע של רוב המכריע של בני ישראל לדורותיהם עד תקופת בבל) גם לא השאירה זמן להורים להקדיש לחינוך ילדיהם. לכן, מצוות ״הַקְהֵל״ – פעם בשבע שנים – היה כנראה המקסימום שניתן היה לדרוש מעם ישראל.
ברם, בפסוק של ״ושננתם לבניך…״ משה חשב לא רק על העתיד הקרוב (כניסת בני ישראל לארץ המובטחת) אלא לדורות בעתיד הרחוק. במלים אחרות, יש כאן מעין ״נבואה״: בדורות הקרובים (שמסתבר נמשך קרוב לאלף שנים בתקופת שני בתי המקדש), יש לבצע ״הקהל״ בסוכות בבית המקדש; אך אחרי שלא יהיה עוד בית מקדש והַקְהֵל לא ייתכן עוד, אז נכנס לתוקפו ״ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכת בדרך ובשכבך ובקומך״. עובדה, ככל שחלפו השנים והתרחקו מתקופת בית המקדש (במאות השנים אחרי הספירה החדשה), היהודים נטשו את עבודת החקלאות ונהרו למסחר, מלאכת יד, לימוד וכדומה – וזאת בעולם שספרים, כתבי-יד על פפירוס ועוד חומרים זולים (לא מגילות קלף יקרות), היו בהישג יד של כמעט כל משפחה.
וזו גדולת התורה: היא נותנת לנו ״מתכון לחיים״ לכל סוג של תקופה וסביבה מקצועית וטכנולוגית. גם בעידן שלנו, מרובת שינויים חברתיים וטכנולוגיים תכופים, יש להפנים ולהפעיל את הגישה התורנית הזאת.