פרשת "וָאֵרָא", כוח או מוח?

פרשת "וָאֵרָא", כוח או מוח? / מוטי לקסמן, טבת, תשע"ח

לעתים, "מרוב עצים לא רואים את היער", מרוב פרטים קשה להבחין במכלול, במשמעות המקפת.

אכן, פרשת השבוע, פרשת "וָאֵרָא" [א], היא פרשה מלאת פרטים בסערה גדולה.

מַטֵּה הופך לְתַנִּין, תַנִּין בולע תַנִּינִם, וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם, הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד, בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד, שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה, בָּרָד כָּבֵד מְאֹד.

דם, צפרדע, כנים, עָרֹב, דבר, שחין, ברד כל אלה הנן שבע המכות הראשונות שמצריים הוכתה בהן; שבע מתוך עשר מכות.

איזו משמעות יכולה להיות למכות כוללות כאלה?

המשמעות הראשונה העולה על הדעת, היא

א.  ללחוץ על המצרים ובראשם פרעה כדי שייאותו לשחרר את בני ישראל לצאת ממצרים:

וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים [ב].

העלאת משמעות זו, מעוררת מספר קשיים.

אם זו המשמעות גם המטרה, איך ניתן להבין את ההצהרה האלוהית: "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" [ג]?

ממה נפשך, כשם שאלוהים מקשה את לב פרעה אין ספק שבכוחו גם לרכך את לבו של מלך מצריים, לא כן?

מה הטעם לבחור בדרך השכנוע האלימה ביותר?

הענין קשה בלי ספק, כי הוא [=אלוהים] כבר מנעם מלשלח, כמו שאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו" (שמות י, א),

ואחר כן דרש ממנו לשלחם, והוא מוכרח שלא ישלח, ואחר כן ענשו כאשר לא שילחם, והמיתו והמית סיעתו – היה זה עוול" [ד] וגם "אם השם הקשה את לבו מה פשעו?" [ה]

איך פותרים פרשנים את הקושי הזה?

אלא שפרעה וסיעתו מרו בבחירתם, מבלי כפיה ומבלי הכרח, ועשקו הגרים אשר היו ביניהם, ועשו להם עוול גמור, כמו שאמר וביאר: "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ" [ו] וזה המעשה היה מהם בבחירתם וברוע עצתם, ולא היה להם בזה הכרח. והיה עונש ה' להם על כך – למונעם מן התשובה, עד שיחול בהם מן העונש מה שחייב צדקו שהוא עונשם. […] ואי אפשר לעונשם אם שבו, ועל כן נמנעה מהם התשובה, והיו מחזיקים בהם" [ז]

גם הרמב"ן פותר את הקושי באופן דומה טענתו היא שאמירת אלוהים "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה" היא בבחינת הודעה למשה מה יהיה המצב במכות האחרונות, כי בראשונות לא נאמר שאלוהים הכביד את ליבו של פרעה, אלא "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה" [ח] כלומר שהעקשנות נבעה בתחילה מפרעה עצמו (רמב"ן לשמות ז, ג). ולמה במכות האחרונות הקשה אלוהים את לב פרעה? "כי פרעה ברשעו אשר עשה לישראל רעות גדולות חנם, נתחייב למנוע ממנו דרכי תשובה, כאשר באו בזה פסוקים רבים בתורה ובכתובים, ולפי מעשיו הראשונים נדון" (שם, שם).

וגם: שאין הדעת סובל שיהיה ממדתו של הקב"ה לאמר לרשע הוסף רשע… "כי אני הכבדתי את ליבו" אין ענינו שהקב"ה הקשה את ליבו ונמעהו מעשות מצוות חלילה, אלא שנתן בו אותן המכות שמפניהן בא ליבו לידי קושי וכבדות" [ט]

במלים אחרות פרשנים אלה מצדיקים את מניעת החרטה של פרעה לפני תום כל המכות, בכך שהוא היה ראוי לעונש בגלל מעשיו הקודמים. בבחינת: "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו" [י]

כל קורא יחליט או כל קוראת תחליט אם הפתרון נראה להם.

נעבור למטרה שנייה.

ב. להוכיח עליונות אלוהי ישראל

את המטרה השנייה נתחיל בהבאת דברי הרמב"ן: "ואז הקשה השם את רוחו ואמץ את לבבו למען ספר שמו, כענין שכתוב: 'וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה" (יחז' לח, כג)" (רמב"ן לשמות ז, ג). כלומר, כלומר אלוהים מקשה את ליבו של פרעה ובכך ממשיך במכות כדי להראות בפני כולם את עוצמתו ואת כוחו.

הסבר זה נתמך גם על ידי הכתוב בפרשה הנידונה בזה, ניתן להבין זאת משני נתונים, כמפורט להלן.

א. אמירות מפורשות

"וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם" (שמות ז, ה).

"כֹּה אָמַר ה’ בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה’ הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם" [יא]

באמירות אלה מפרש הכותב שהמטרה היא הכרה על ידי המצרים באלוהי ישראל.

ב. עימות בין "אלוהי ישראל" לבין "אלי מצרים"

אמנם אין תיאור של עימות קוסמי בין אלים, אבל יש בהחלט עימות בין נציגיהם: בין משה ואהרון לבין חרטומי מצריים.

מטות הופכים לתנינים

בשלב הראשון משליך אהרון את מטהו וזה נהפך לתנין, החרטומים משליכים את מטותיהם וגם אלה הופכים לתנינים, ואז בולע תנין אהרון את מטה אהרון את מטות החרטומים:

"וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין. וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן. וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם" (שמות ז, י–יב).

מים נהפכים לדם

גם בהפיכת המים לדם מצליחים חרטומי מצרים לעשות כמעשה אהרון, הפעם התהליך והתוצאה דומים:

וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם. וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם (שמות ז, כ–כב).

צפרדעים עולים על ארץ מצרים.

אהרון וגם החרטומים מצליחים להעלות את הצפרדעים מהיאור אל היבשה. אבל החרטומים אינם מצליחים להחזיר את הצפרדעים ליאור. לעומת זאת אלוהים נענה לקריאת משה ומכת הצפרדעים תמה:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות ח, א–ג).

כנים

במכת הכנים מגיעים החרטומים להכרה שכוח אלוהי ישראל חזק מהם:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא (שמות ח, יב–טו).

שחין

ובמכת השחין החרטומים כבר תש כוחם:

וַיִּקְחוּ אֶת פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם (שמות ח, י–יא).

אנו רואים, אפוא, תהליך הדרגתי שבו משה ואהרון, בשם אלוהי ישראל, גוברים על חרטומי מצרים.

אם-כך, מדוע עוד מכות? הרי את שתי המטרות אפשר להשיג גם במספר קטן יותר של מכות!

תשובה אחת באה מן הספרות: המספר עשר הוא מספר טיפולוגי והוא מציין שלמות, כך גם בלוחות הברית שם מספר הדיברות הוא עשר.

אפשר אולי להסתפק בתשובה זו, אבל לי נראה שמהכתוב אפשר להעלות הסבר נוסף.

פרשת "וָאֵרָא" נפתחת בפסוק: וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג). המעניין בפסוק זה הוא לא רק הקישור לאבות, אלא האמירה "וּשְׁמִי יהוה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם". באמירה זו מודיע המספר על שם חדש לאלוהי ישראל, יהוה.

נזכר, "הודעה ראשונה" על השם החדש נמסרת למשה בעת ההתגלות ליד הסנה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר" (שמות ג, יג–טו).

אבל משה חושש שבני ישראל לא יאמינו:

וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהֹוָה" (שמות ד, א). אלוהים מספק לו אותות, אהרון מפעיל אותם בפני בני ישראל והם משתכנעים: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם. וַיַּאֲמֵן הָעָם (שמות ד, כט–לא).

העם מאמין רק לאחר שבוצעו אותות, כלומר הם קיבלו הוכחה מוחשית ליכולת האלוהים.

כעת, המצב שונה, בני ישראל לא צריכים רק להאמין, אלא הם צריכים להתחיל לנוע אל הלא נודע, האם הם מוכנים לכך?

הכתוב מספר לנו אחרת:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה (שמות ו, ט).

ואכן אין זו משימה פשוטה. משה "בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה", כלומר חלפו כבר יותר משלושה דורות מאז תחילת גזירות פרעה. במלים אחרות, בני ישראל הנוכחים כעת אינם מכירים מציאות אחרת אלא של עבדות! קשה גם לראות איזה שהוא מוקד שיכול להעניק להם זהות וללכד אותם לישות לאומית אחת. ובכן איך אפשר להניע אוכלוסייה במצב כזה, להניע אל הבלתי ידוע, מעבר לים ולמדבר?

נראה לי שכאן אפשר להציע משמעות נוספת למכות. בפתיחת הפרשה מורה אלוהים למשה לומר את הדברים הבאים לבני ישראל:

לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל  וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.  וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה’ (שמות ו, ו–ח). [ארבעת המלים המודגשות הן בבחינת ארבע לשונות של גאולה!].

אבל כאמור בני ישראל אינם מאמינים!

מה יכול להניע אנשים רבים שעדיין אינם מאורגנים, ואינם מכירים אלא חיי עבדות?

לא אירוע חד פעמי, אלא תהליך שיש בו ביטוי לכוח.

ואמנם, אלוהים מפעיל עוצמה בהשפעה על כוחות הטבע המשנים את תפקודם, בהתאם למכות השונות.

המכות הן, אפוא, תהליך הבא להוכיח שאפשר להאמין להבטחות מקור בעל עוצמה ויכולת כאלה!

ואין זה מפליא, במציאות במאה העשרים וגם במאה העשרים ואחת, אנו רואים את הצורך, לאו דווקא במכות אבל בהפגנה של כוח החלטה והחלטיות של מרכז שלטוני כדי יוכל ליצור ולגבש ישות לאומית שמתפקדת כיחידה.

נזכור, דוד בן גוריון הבין זאת בעת הקמת המדינה, כאשר הוא ביטל, ללא כל התפשרות, כל התארגנות שאינה לאומית (את האצ"ל וגם את הפלמ"ח).

ומצד שני, שכננו הפלסטינאים לא השכילו עד עתה לנקוט בדרך דומה, והתוצאה ידועה לכל.

אכן, אנשים שאינם חיים בישות משותפת צריכים זרז כוחני כדי להגיע לכך.

אולם זהירות, אל דאגה, איני בעד כוחניות לשמה ובוודאי לא בעד כוחניות בלבד.

גם בהתוות האומה הישראלית, הצעד הראשון לאחר יציאת מצרים, לאחר השחרור הפיזי, היה מעמד הר-סיני בו נקבעה המסגרת הרוחנית, התרבותי והחברתית. ללא מעמד הר סיני לא היה אבותינו העבדים הופכים לעם.

ולמרות זאת, נדרשו עוד ארבעים שנה לחינוך מחדש!

ברור, ישות לאומית ללא בסיס תרבותי, רוחני, ערכי לא תשרוד!

אבל בתחילת הישות, במעבר מערב רב של אנשים לאומה, צריך להפעיל סמכות, צריך לבסס מסגרת של חוקים אוניברסליים, ובמקרים מסוימים, אם לא להפעיל, לפחות להבהיר שקיימת אופציה של הפעלה ממוסדת של כוח אל מול אלה שמנסים לחבל או לערער את יסודות הקהילה המשותפת.

כוח צריך, אבל ללא רוח גם הכוח יימוג!

<><><> 

ציון מקורות

א. שמות ו, ג – ט, לה.

ב. שמות ז, ד.

ג. שמות ז, ג

ד. רמב"ם, שמונה פרקים, ח

ה. רמב"ן לשמות ז, ג.

ו. שמות א, ט–י.

ז. רמב"ם שמונה פרקים, ח.

ח. שמות ז, יג, כב; ח, טו; ט, לה.

ט. אברבנאל.

י. בבלי, מכות י, ע"ב.

יא. שם, יז.