פרשת וארא: הרגל חזק משינוי

פרשת וארא: הרגל חזק משינוי / סאם ליימן-ווילציג, שבט, תשע"ז.

מדוע האלוהים היה צריך להנחית עשר מכות על המצרים – שתיים או שלוש לא יכלו להספיק? ייתכן שהתשובה נמצאת במקום לא צפוי.

מתי התחילו המגפות? רק אחרי שבני ישראל (בפרשת השבוע הקודמת) מתלוננים למשה כך:

וַיִּפְגְּעוּ אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן, נִצָּבִים לִקְרָאתָם, בְּצֵאתָם, מֵאֵת פַּרְעֹה. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם, יֵרֶא יְהוָה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט: אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת-רֵיחֵנוּ, בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו, לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם, לְהָרְגֵנוּ.

לכאורה מאד מוזר: משה ואהרן באים להציל את בני ישראל מעבדות – והם מתלוננים על כך? אכן כן, אך אין זו הפעם הראשונה בתורה שאנו מוצאים תופעה דומה. בעצם, היא כבר הופיעה לא מעט פעמים – כל פעם בהקשר של ״גלות מארצם":

1- אדם וחוה הוגלו מגן עדן – כעונש.

2- אברהם יוצא ל״גלות״ מֵאור כסדים ואז מֵחרן ומגיע לארץ ישראל – ובסימן הראשון של רעב, יורד מצרימה! ומתי חוזר לישראל? רק אחרי שמסתבך עם פרעה!

3- הבן שלו יצחק עושה כמעט אותו דבר ורק עוצר בגרר כי האלוהים מזהיר אותו מלרדת למצרים.

4- יעקב גם הוא יוצא מביתו בארץ ונשאר בגלות 20 שנה (ואולי היה נשאר שם לעד אלמלא ההתייחסות המשפילה של לבן כלפיו).

5- יוסף גם הוגלה ומגיע עד לכס המלכות ואינו עושה כל מאמץ לחזור לביתו בישראל – ואפילו מתלבש כמצרי, מתחתן עם מצריה ונותן שמות מצריים לשני בניו.

6- לבסוף, משה בורח מארץ מולדתו (מצרים) ונשאר 40 שנה (!) בארץ מדין – ושוב חוזר ״הביתה״ רק אחרי שהאלוהים דורש זאת ממנו.

מהו המכנה המשותף בכל המקרים האלה (למעט אדם וחוה)? התשובה: הסיבה שלא חוזרים הביתה אינה ״אובייקטיבית״ (משהו מונע זאת מהם פיזית) אלא פסיכולוגית – קשה להם מנטלית לחזור. מדוע? כי אנשים ״מתרגלים״ למקום בו הם נמצאים – ולא חשוב אם הגיעו לשם מתוך מצוקה או מרצון. לפעמים נוח יותר בגלות; לפעמים נשארים מכוח האנרציה. רק גורם חיצוני חזק ומשכנע ״מזיז״ אותם לחזור הביתה.

ומכאן בחזרה לפרשה שלנו. מסתבר שעשר המכות הופנו פחות לפרעה ולמצרים ויותר לבני ישראל! כלומר, האלוהים, שידע היטב שלבני ישראל יש ״מנטליות של עבדים״ אחרי 210 שנות שהייה במצרים, לא יהיו מוכנים בקלות לעזוב את מצרים. כתוצאה, הם יהיו זקוקים למסע שכנוע מרשים כדי לרצות לעזוב את הבית היחידי שידעו אחרי דורות רבים.

לכן עשר המכות על המצרים – כאשר במכה האחרונה הבידול בין המצרים לבין בני ישראל הופך לבולט: מלאך המוות (שליח האלוהים) ידלג על ביתם של בני ישראל רק אם יעשו מעשה אשר במו ידיהם מבדיל אותם מהמצרים (דם על המשקוף). כשהאלוהים ראה שאכן עשו זאת, סימן היה שסוף סוף השתכנעו שהחיים במצרים הינם ״מכה״ והיו מוכנים לעזוב.

כמובן, הסיפור לא הסתיים שם – הוא חוזר על עצמו כמעט בכל דור במשך ההיסטוריה היהודית, כששוב ושוב אנו מוצאים יהודים שאינם מוכנים לצאת מהגולה ולחזור הביתה (דוגמת יהודי בבל – רובם לא חזרו לארץ ישראל עם עזרא). לכן אנו קוראים כל שנה בהגדה של פסח את המלים הבאות:

לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָׁם…