פרשת וַיַּקְהֵל- פְקוּדֵי, סאם ליימן-ווילציג, אדר תשע"ח.
בניית המשכן במדבר כנראה היה הכרחי לפתח ולהגביר את הרוחניות של בני ישראל. אולם, מדוע צריכים את כל הזהב והכסף ושאר ההידור במשכן, כפי שרואים בפרשיות ״ויקהל-פקודי״?
התשובה: המשכן בא לכפר על חטא העגל. ה' ראה את הדרך שבה בני ישראל מנסים להשתמש בחומר על מנת לקדש או לייצג את האלוהות, והיה כמובן לא מרוצה מהגישה הזו. לכן, האלוהים החליט ללמד את העם מהי הדרך הנכונה. ומהי? את זה ניתן ללמוד מכמה הבדלים בין יצירת המשכן ליצירת עגל הזהב.
הבדל ראשון הוא מי בונה. את העגל (במובן מסוים) יצר אהרון, שנאמר: "ויקח מידם ויצר אותו". את המשכן אתם – עם ישראל – בונים. שנאמר: "ועשו לי מקדש". לא סומכים על אחרים, אלא על עצמינו.
הבדל שני קשור באיך בונים. העגל נוצר כמעט בכישוף, שנאמר: "ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה". אהרון איכשהו צורף את הזהב שהביאו לו ויוצא לו עגל! את המשכן, לעומת זאת, בונים לאט ובהקפדה מדהימה לכל פרט ופרט. לכל דבר ולו הקטן ביותר יש משמעות; מאידך גיסא, גם לא מוסיפים דברים אפילו אם נראים לנו חשובים.
הבדל שלישי נובע מכוונת הבנייה. לעומת עגל הזהב, שנבנה מתוך פחד (איפה משה?), בבניית המשכן בני ישראל באו עם מחשבות ורגשות טובים ונעלים. ככתוב בפרשת ויקהל: "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו"; "וכל אשה חכמת-לב"; "כל איש ואשה אשר נדב ליבם אותם". זאת לא פעולה מכאנית, ולא סתם מילוי של ציווי, אלא פעולה מתוך כוונה אמתית.
הבדל רביעי קשור לאיפה נמצאת הקדושה של החפץ. על העגל נאמר: "עשה לנו אלוקים אשר ילכו לפנינו." האל הזה הוא חיצוני להם, כלומר הקדושה נמצאת בחוץ. על המשכן נאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם." לא נאמר ושכנתי בתוכו – בתוך המקדש – אלא בתוכם, כלומר בתוך כל אחד ואחת מאיתנו. הקדושה היא לא בחפץ, היא בתוך עצמינו.
ההבדל החמישי והאחרון קשור ל-מה מבטא המוחשי. על העגל אמר העם: "אלה אלוהיך ישראל". שוב, החפץ הוא קדוש. לעומת זאת, המשכן הוא רק אמצעי לקדושה בכך שאנשים מקדישים אותו, כפי שנאמר על כל כלי המקדש: "וקִדשת אותם והיו קודש קודשים". ע"י פעולות אנושיות החומר נהיה קדוש. הוא לא קדוש בכוחות עצמו.
כל זה גם מסביר דבר שקראנו עליו לפני כמה פרשיות: השימוש בביטוי "וישאלו ממצרים" את הזהב של המצרים. לא "לקחנו" את החומרים ההם ממצרים (להיות הרכוש שלנו), אלה באמת ״שאלנו״ אותם. הרכוש הזה (כמו כל רכוש בעולם), הוא לא שלנו. הרכוש אפקטיבי כאמצעי למטרה נעלה (כזאת או אחרת) – אולם, בתנאי שאנחנו מכירים ומודעים למשמעות של הרכוש; ויש לנו כוונה חיובית בשימושו; ובפועל, מפעילים אותו עם כל הרגש (לא ״הרכש)״ הנכון.