פרשת תצווה: הכול מתחיל בתודעה

פרשת תצווה: הכול מתחיל בתודעה | חיים פישר'אדר א, תשפ"ב

לאחר שבפרשת "תרומה" האל מצווה לבנות את המשכן, פרשת "תצווה" נותנת הוראות מדויקות איך לעשות את בגדי הכהן הגדול. למה נדרשת רמת פירוט כה גדולה? למה כל כך הרבה פרטים? לפי הרמב"ם לכל המצוות יש סיבה ומטרה. יחד עם זאת, בספרו "מורה נבוכים" הרמב"ם מציע לא להתעמק יתר על המידה בפרטים השוליים לכאורה של המצוות ולהסתפק בהבנה של הכוונה הגדולה. לצורך המחשה הרמב"ם מביא כדוגמה את מצוות הקורבנות (המופיעות גם בפרשה שלנו). יש סיבה למה האל מבקש שיביאו קורבנות, לדעתו, הקורבנות באים לשרת צרכים של האדם ולא צרכים של אלוהים שאינו זקוק להם. לדעתו, לא יימצא הסבר למה צריך להקריב פר דווקא, או שעיר או יונה ולמה אייל מילואים ולא עגל מילואים למשל. לשיטתו אף אחד לא ימצא סיבה או מטרה לצבע של האפוד ולמה לחושן 4 שורות של 3 אבנים ולא 3 שורות של 4 אבנים.

מטרת בגדי הכהן הגדול הינה להשרות קדושה בעיני העם כאשר תודעת הקדושה עוזרת לעם להתקרב לאל. השיטה כנראה עבדה יפה, אפילו בעיני לא יהודים. לפי יוסף בן מתתיהו כאשר אלכסנדר מוקדון עלה עם צבאו לעבר ירושלים, "ידוע", שהיה אז כהן גדול, הלך לקראתו יחד עם נכבדי העיר ופגש אותו ב"צופית" שמצפון לירושלים. כשראה אלכסנדר את ידוע הכהן הגדול ליבו התמלא יראה והשתחווה לפניו. אלכסנדר הגדול סיפר לאנשיו שאיש כזה, לבוש בבגדים כאלה בא לו בחלום וניבא לו את נצחנו על מלך פרס. אז עלה אלכסנדר לבית המקדש, הקריב קורבנות והעניק ליהודים זכויות רבות.

המטרה השנייה היא ליצור אצל הכהן הגדול ואצל העם את התודעה שהכהן הגדול הוא שלוחו של העם, שמות שבטי ישראל מופיעים על כתפות האפוד ועל אבני החושן, צמודים לגופו ולליבו.

"ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוהים. וידעו כי אני ה' אלוהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלוהיהם" (שמות כט, מה-מו).

הפרשנים מפרשים את צמד המילים "לשכני בתוכם" כמטרה האולטימטיבית ליציאת מצרים, ה' הוציאנו ממצרים כדי שישכון בתוכנו וכדי שנעבוד אותו. פרשנים אחרים כמו הרמב"ן חושבים שיש להבין "לשכני" כ "בשכני" ויש להם על מה לסמוך שכן במקומות שונים בתנ"ך האות "ל" מופיעה במובן של "ב". לפי דעה זו, יש להבין את הפסוק שכאשר ה' הוציא את בני ישראל ממצרים הוא כבר היה בתוכם. כלומר האל הוציאנו ממצרים לא כדי שנבנה לו משכן ושישכון בתוכנו, אלא בזכות זה שאלוהים שוכן בתוך בני ישראל, התאפשרה יציאת מצרים. לעם ישראל במצרים הייתה תודעה של האל גם בזמן העבדות. התודעה היא זו שגורמת לשכינה לשכון בתוכנו. "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוהים". אני מציע להפוך את הסדר של הפסוק ולהבין אותו כך: בזכות זו שאני אלוהיהם בתודעתם, אני שוכן בתוכם" וכך אפשר לאמץ את שיטת "הנצי"ב מוולוז'ין" והרמב"ן הקוראים את פסוק כך: "הוצאתי אותם מארץ מצרים בשכני בתוכם אני אלוהיהם". הרי נאמר שבני ישראל יצאו ממצרים בזכות זה ששמרו על שמותיהם העבריים, על לשונם ועל מלבושם. כלומר בזכות זה ששמרו על זהותם ועל תרבותם (כולל המונותיאיזם) השכינה הייתה איתם וכך זכו לצאת ממצרים. ועוד דבר היה להם: הם שמרו גם על "האורים והתומים".

"ונתת על חושן המשפט את האורים ואת התומים": מעניין לראות שהתורה נותנת הוראות מדויקות כל כך לכל פרט ופרט לגבי בגדי הכהן הגדול ואילו אין תיאור כלל אודות האורים והתומים, מהם? איך משתמשים בהם? איך שואלים את האל בעזרתם? יש פרשנים שסוברים שמדובר באבנים ויש בפתקאות. האורים והתומים שבעזרתם העם יכול להתקשר לאלוהים בעניינים גורליים, כמעט ולא כתוב עליהם כלום. יתרה מזו התורה מתייחסת אליהם כאילו ברור מאוד לעם באותה עת במה מדובר ומה מהותם. מכאן שהאורים והתומים היו ידועים לעם ישראל במצרים ושגם הם תרמו לתודעת השכינה אצל העם. יש תודעה של האל משמע האל שוכן בתוך העם משמע העם יוצא ממצרים…הכול מתחיל בתודעה.