חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פרשת תרומה: למצוא את האמונה בתוכך

פרשת תרומה: למצוא את האמונה בתוכך / מוטי לקסמן, תשע"ז

לאחר מעמד הר סיני, מעביר משה לעם ישראל את מכלול המשפטים, והעם מקבלם: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה’ וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה" (שמות כד, ג). בהמשך עורך משה ברית בין העם לאלוהים והעם מבטיח עמידה בתנאי הברית: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע […] הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה’ עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (שמות כד, ז–ח).

במלים אחרות, העם שמע את עשרת הדברות, קיבל פירוט ראשון שלהם, בבחינת כללי מעשה, ואף התחייב בברית עם אלוהים ליישום כל המשפטים.

כעת עולה משה להר סיני לשהות של ארבעים יום וארבעים לילה: וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (שמות כד, יח).

בכך נשלמת פרשת משפטים ונפתחת פרשת תרומה.

המסר הראשון שאלוהים מעביר למשה הוא: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, ב).

מה מתבקשים בני ישראל לתרום? חומרי גלם שונים לפי המפורט: "זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים. שֶׁמֶן […]  בְּשָׂמִים […] אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים" (שמות כה, ג–ז).

חומרי-גלם רבים ומגוונים אלה מיועדים לבניית בית המקדש, ארון הקודש, הפרוכת, השולחן והמנורה.

בהמשך מפרטת הפרשה את המידות וההרכב של כל חלק וחלק.

תוכן זה מעלה שאלות אחדות: האם זו תכנית אדריכלית-הנדסית-טכנית? האם החומר הוא העיקר? האם המטרה היא להקים משכן לאלוהים? אלוהים צריך משכן?

חכמינו כבר תהו על כך: "לא בשביל שאין לי איכן לדור, אני אומר לכם שתעשו לי משכן" (מדר' תנחומא, נשא יט).

ואמנם נאמר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח).

ישימו-נא לב הקוראים, בתוכם נאמר ולא בתוכו!

"וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (לעיל יט ה), ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל" (רמב"ן לשמות כה, ב).

שני דברים אנו למדים מהרמב"ן:

א. הקדושה שורה על בני-ישראל והם ראויים לשאתה. ובכך נוטלים בני-ישראל שליחות על עצמם לשאת שם אלוהים בעולם.

ב. המשכן, המקדש הוא מקום תקשורת בין אלוהים לעם, אכן כך נאמר מפורשות גם בפרשה: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כה, כב).

ניתן להבין זאת גם באופן הבא:

בני-אדם טרודים יומיום במעשי החולין שלהם, פועלים להשגת מזון, רכוש ומעמד. בזרם החיים השוטף בני האדם לא תמיד זוכרים את האל ודרכיו ומשפטיו. לכן האדם צריך נקודות ציון בזמן ובחלל אשר בהם עיקר תשומת הלב היא לאל, לתורה ולנאמר בה.

קבוצה אחת מנקודות הציון האלה, הן התפילות היומיומיות. אבל גם המקפיד על כך, לא פעם עושה זאת כמצות אנשים מלומדה, מתוך שגרה.

וביום השבת הכל בנחת יותר, וזה חשוב ביותר. אבל הואיל והשבת חוזרת מידי שבוע, גם כאן שורה שגרה מסויימת, למרות חשיבותה הרבה.

וכדי לרענן את הקשר בין העם לאלוהיו נקבעו שלושה מועדים לעליה לרגל ומקום התכנסות מרכזי בית המקדש.

אם-כן, יש חשיבות לבית המקדש לגיבוש העם המתהווה ולשמירת זהותו, מכאן אין פלא שמוקדשת לכך פרשה מלאה.

אפשר, אפוא, להסתפק בדיון במידות ובמראה של המשכן וחלקיו, ויש המוצאים כאן דוגמה לצניעות, למשל: "יש בו גם פרופורציות צנועות ולא מתלהמות. "וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (שמות כה, כג). קחו למשל את השולחן. שולחנו של הקב"ה. הוא אמנם מצופה זהב אבל פסוק מיוחד מוקדש למידות של השולחן הזה והן צנועות להפליא, (שמ' כה, כג). ובעברית פשוטה: מדובר בשולחן של 120 ס"מ (מטר ועשרים!) על 60 ס"מ, המתנשא לגובה 90 ס"מ. אומרים שאלוהים גדול, אבל מאז בית הספר היסודי אני לא זוכר שישבתי ליד שולחן כל כך קטן" (יעקב [ג'קי] לוי, שולחן קטן, מדרש ביתי לפרשת "תרומה", המוסף לשבת, ידיעות אחרונות 7/2/03, עמ' 25).

אני מציע עיון נוסף.

קריאה מדוקדקת מעלה שהשורש רא"ה מופיע מספר פעמים: "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שמות כה, ט). "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר" (שמות כה, מ). "וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר" (שמות כו, ל).

"נְבוּב לֻחֹת תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר כֵּן יַעֲשׂוּ" (שמות כז, ח).

פרשנים שונים מבינים את הופעת השורש רא"ה כמתאר ראייה ממש: "ככל הדמויות של כלים ושל בניינים הראה לו ממש הק' למשה" (רשב"ם לשמות כה, ט). "מראה אותך במראה העין" (ראב"ע לשמות כה, ט). "וראה ועשׂה בציוריהם שאתה מוראה בהר" (יונתן לשמות כה, מ). "ממש הראה לו תבנית המנורה" (רשב"ם  לשמות כה, מ).

ויש המבינים את הראייה כביטוי לחסר מסוים אצל משה: "ראה כאן בהר תבנית שאני מראה אותך, מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה, עד שהראה לו הקב"ה מנורה של אש" (רש"י לשמות כה, מ).

בכל-אופן, אם ראייה יש כאן, אז וודאי יש מה לראות!

"זהו רמז כי כל הענינים האלו הם למעלה, ויורה על זה אומרו וכן תעשו, לא אמר כן תעשו. ואמר אני מראה, כי אני הוא המראה, וידעת פירוש אני" (ריקאנטי לשמות כה, ט). וגם: "ולמדנו מכאן, שבהיות משה בהר, הראהו ה' במחזה את כל צורת המשכן וכליו לכל פרטיהם. ואפשר שהדברים רומזים, שעלה משה למעלה אל מקום השכינה, וראה שם את המקדש של מעלה, ונצטוה לעשות את המשכן שלמטה כדמותו של המקדש של מעלה" (עמוס חכם, ספר שמות, כרך ב, ירושלים תשנ"ה, עמ' קיז).

מה אפשר להבין מכך, האם יש בכך רק ציון טכני?

לפני שנתייחס לכך, נזכור שהפועל לראות מופיע כבר בפרק א בחומש בראשית בביטוי "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב". זהו הביטוי המבטא את שביעות רצונו ממעשה הבריאה.

מכאן אני טוען שהפועל "ראה", בהקשר הבריאה ובהקשר הנוכחי של בניית המשכן, נושא  משמעות אמונית מעבר לציון טכני.

"ראה" מקשר בין שני רמות המציאות: תחום האלוהים העליון ותחום האדם והטבע התחתון. הפועל "ראה" מלמד ששני עולמות אלה קשורים זה בזה, ואין משמעות לאחד ללא השני.

ומזה יכול האדם ללמוד דבר חשוב ביותר: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דבר' ל, יא–יד).

במלים אחרות, אדם הרוצה לחיות ולפעול באמונה ובהתאם לערכים חיוביים אינו צריך לתור אחריהם מחוצה לו, רק בעצמו בתוכו הוא ימצא אותם.

כי רק מי שאלוהים בתוכו, יכול להאמין בכנות באלוהים שבשמים.

האם לא כך נאמר בפרשת השבוע? –  "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ה), בתוך בני האדם, ולמען בני האדם!