פרשת שֹׁפְטִים: ההתנהגות הראויה

פרשת שֹׁפְטִים: ההתנהגות הראויה, סאם ליימן-ווילציג, אלול תשע"ז.

פרשת שופטים דנה בהצגת מפת דרכים לניהול החברה והמדינה. יש בה הנחיות לשופטים, לשוטרים, למלכים ולכוהנים. נתמקד כאן בשופטים.

ישנם שני קטעי פסוק שונים, שדורשים הבהרה מאחר שהם מנוסחים באופן מוזר:

דברים ט"ז, כ׳, "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף"

דברים י״ז, י״א, "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל".  

על הראשון, ניתן לשאול: מדוע מוזכר ״צֶדֶק״ פעמיים?

על השני: מדוע ״יָמִין וּשְׂמֹאל" ולא ״ימין או שמאל״?

התשובה לשאלה הראשונה נעוצה דווקא במלה השלישית שם: ״תִּרְדֹּף״. מדוע מלה כה חזקה? לא מספיק ״צדק צדק תחפש״ או ״צדק צדק תשפוט״? כנראה שהתורה מכירה בכך, שהשגת צדק אמיתי אינה דבר פשוט ואי אפשר להגיע לצדק בקלות. בבית המשפט, עדים יכולים להעיד ולכאורה הדבר ברור – אך בלי שיכירו בכך, זיכרונם בוגד בהם; הוכחות עשויות להיתפש כחותכות ובסוף מסתבר שיש להן פרשנות אחרת; אפילו תהליך החשיבה של שופט מנוסה עלול ליפול ב״פח״ של שגיאות מנטליות שכיחות מהם סובלים כל בני אדם (כפי שהראו בעשורים האחרונים החוקרים דניאל קהנמן, חתן פרס נובל, ושותפו למחקר פרופ׳ עמוס טוורסקי ז״ל מהאוניברסיטה העברית). לכן, למרות מה שנראה ברור, עדיין יש צורך ״לרדוף״ אחרי האמת האמיתית.

ברם, לא תמיד יש אמת אחת צרופה במשפט בו מעורבים בני אדם. ומכאן ה״צדק״ הכפול – כי אם באמת רודפים אחרי הצדק, אנו עשויים לגלות שיש צדק מסוים בשני הצדדים! אמנם התלמוד מתייחס לעקרון זה בהקשר אחר של חיפוש אחרי האמת ההלכתית, אבל אותה גישה פועלת גם שם וגם כאן: ״אלו ואלו דברי אלוהים חיים״ (עירובין יג׳, ב׳).

ומכאן יותר ברור מדוע ה-״ו״ המחבר בין ״ימין״ לבין ״שמאל״ בפסוק. כמובן, אין התורה מתייחסת לימין ושמאל במונחים פוליטיים-אידיאולוגיים של ימינו (בכל מקרה, אלה רק הומצאו במהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18). החיבור בין שני ״הצדדים״ (תרתי משמע) בא ללמדנו – ובמיוחד השופטים – להקשיב היטב לשני המתדיינים, על אף שהנטייה הטבעית של כל אדם היא להעדיף אחד על השני, בדיוק כמו שאנו ״מעדיפים״ בגוף שלנו (באופן טבעי) יד אחת על פני השנייה. גם מטפורית, לכל אחד מאתנו יש העדפה: ימין = כוח; שמאל = רחמים וחמלה. השופטים הם גם בני אדם ועלולים לנטות לכיוון זה או אחר, אשר עלולה להטות את פסק הדין.

עוד יותר מכביד, בדרך כלל ההעדפה הזאת אינה מובנת או ידועה לנו מאחר שהיא נובעת מ״נטיות ליבינו״ הרחק מההכרה שלנו, מתוך גורמים שוליים ולא רלוונטיים בתת-מודע: צד אחד נאה או יפה יותר, רהוט/ה יותר, משכיל/ה יותר, אמיד/ה יותר, לבוש/ה טוב יותר, וכהנה.

זאת הכוונה של החלק הראשון של אותו פסוק: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ…״. כלומר, מה שחייב להנחות את השופטים בבואם להכריע הינו אך ורק מה שמוצג להם בבית המשפט – ולא מה שנמצא ״בראשם״ מלכתחילה.

ונסיים בעוד שאלה ותשובה: מדוע התחילה הפרשה דווקא עם שופטים? הרי בין שאר נושא תפקידים בפרשה אנו מוצאים המלך, הנביא, הכהן – בטח יותר רמי-דרג מהשופט! התשובה: כל בעל שררה (כולל השוטרים, גם הם בפרשה שלנו) חייב להפנים את מוסר ההשכל שלפנינו לגבי השופטים: לבצע את עבודתם בדרך ההוגנת, המאוזנת והישרה ביותר. אולי זה ״מובן מאליו״ שכך חייב השופטים להתנהג; בא התורה ומדגישה שלא פחות ״מובן״, שכָל השאר חייבים לפעול באותה צורה: נטרול ה״אני״ כדי להגיע ל״נכון״ עבור החברה כולה.