פרשת שמיני: שלוש תמונות אודות התפתחויות בהתייחסות בני ישראל למשכן –מהעם במדבר אל תקופת דוד | אסתר ואלי מיאסניק, ניסן תשפ"ו (נכתב בניסן תשפ"ה)
פרשת שמיני מתארת את סצנת הפעלת המשכן במדבר. הפטרת שמיני מתארת את סצנת העלאת ארון הברית לירושלים. לכאורה, סביר היה לסיים ההפטרה בהעלאת הארון לירושלים, בלא להביא את סצנת תגובתה העגמומית של מיכל בת שאול, אשתו של דוד, למראה 30,000 החוגגים ובראשם דוד (שמ"ב ו 19). האם יש חשיבות לאזכור תגובה זו של מיכל?
אני מציע לראות בפרשה ובהפטרה הצגה של תובנה על התפתחות ההתייחסות למשכן ולארון הברית בעם ישראל.
בסצנת הפעלת המשכן במדבר, נוצקים עקרונות המשכן, הכהונה וההיוועצות בה' (למשל, החושן/ אורים ותומים, ויקר' ח 8)). לאחר 7 ימי הכנות, הפעלת המשכן מתרחשת ביום השמיני, נוכח פני האומה. האווירה היא חגיגית, מייצגת קדושה ומפגינה איפוק רב. אווירה מעונבת. משה מנהל את תהליך הפעלת הכהונה לקראת השיא שהוא אישור טיקסי של קבלת העולה ע"י ה'- וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֶל-כָּל-הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים;. תגובת העם לאירוע השיא היא מדודה. העם הנופל על פניו תוך צעקות. וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּו (ויקר' ט 24)
נשים לב שהעם אינו יוצא מגדרו ואינו מגיב בשירה, בתופים ובמחולות כמו שעשה לאחר בקיעת הים. העם נשאר סביל יחסית. הוא מסתמך כנראה על התקשורת המעולה בין ה' לבין משה.
עם הכניסה לארץ מדווח על פניית העם גם לאמונה בה' אך גם לאלים אחרים למשל- וַיַּעַבְדוּ אֶת-הַבְּעָלִים וְאֶת-הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת-אֱלֹהֵי אֲרָם וגו' (שופ' י 6-7). בתקופתו של עלי הנביא ולאחריה בתקופת שמואל (כ 300 שנה אחר יציאת מצריים) חלה התמקדות משמעותית יותר בהסתמכות על ה'. למשל- סביר להניח שהסיפור המוזר על נפילת הארון בידי הפלשתים והאפקט שהיה לו עליהם, נועד להציג העברת דגש להיעזרות בה'. אך עדיין נותרה אמביוולנטיות. מנהיגים שאלו את ה' או הסתמכו על הארון- אך לא פעם, שמרו את זכות ההחלטה הסופית לעצמם. אני מכנה מנהיגים אלו כ"אליטה ישנה". הדוגמא הידועה לכך הינה החלטת שאול לוותר על הגבוי של שמואל ולהעדיף להתייעץ עם אשת האוב (שמ"א כח). מה שהביא למפלתו מול הפלישתים ולמותו. ויש דוגמאות רבות נוספות לנטילת החלטה לא מסונכרנת עם דבר ה'. למשל- באירוע אבן העזר, בסוף ימי עלי, נכשלו ישראל מול הפלישתים למרות שהביאו את ארון הברית (שמ"א ד).
דוד הוא אליטה חדשה המתייחסת שונה לדבר ה'. כ 400 שנה לאחר יציאת מצריים, מקים דוד את הממלכה המאוחדת שבירתה ירושלים שבה יעמוד בית המקדש. תחליף למשכן שילה שנחרב. בעקבות נצחונו במלחמות קשות, זקני ישראל מושחים את דוד למלך בחברון.
המאפיין את דוד כאליטה חדשה, הוא הסתמכות מלאה על ה'- בכל החלטה. יש לכך דוגמאות לא מעטות. למשל- וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה אֶל פְּלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיָדִי וַיֹּאמֶר ה' אֶל דָּוִד עֲלֵה כִּי נָתֹן אֶתֵּן אֶת הַפְּלִשְׁתִּים בְּיָדֶךָ: (שמ"ב ה 19). לכן, סצנת העלאת ארון הברית לירושלים בשנה השמינית למולכו נראית טבעית. דוד, חוגג את המעמד בראש 30,0000 איש, בשירה ובריקודים. וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז, לִפְנֵי ה' (שמ"ב, ו 14).
עתה, ניתן להבין את תגובת מיכל בת שאול, אשת דוד. מיכל התחנכה כחלק מהאליטה הישנה שבה נהוג היה לתמרן בין ארון הברית לבין אמצעי חיזוי מאגיים אחרים. היא אינה מעכלת מלך "המתבטל" לחלוטין בפני ארון הברית ומדגיש בהתנהגותו שלא יפעל ללא הנחיית ה'. לכן היא רואה את החוגגים כאנשים לא מכובדים: …אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. (שמ"ב ו 20).
סיכום- הפרשה וההפטרה חושפים לעינינו, בשלוש סצנות אודיו- ויזואליות, את התפתחות היחס של ההנהגות והעם למשכן ולארון הברית. מאווירה מעונבת במדבר המשך לשימוש בארון כאמצעי לבסוף- שמחה עממית וכנראה הזדהות איתו.