פרשת ראה: אלימות, זכויות נשים וגם – ושמחת בחגיך | אילן ישראל, אב תשפ"ו
בפרשה השבוע ראה, נמצאות נ"ה מתוך תרי"ג המצוות – 9% מכל המצוות בתורה. מצוות אלה עוסקות במנעד רחב של נושאים, ביניהם עבודה זרה, נביאי שקר, עם סגולה, חוקי כשרות, מעשר, שנת השמיטה, יחסים בינלאומיים, צדקה וחוקי שלושת הרגלים. המכנה המשותף לכולן הוא שאלה מצוות התלויות בארץ . קשה לסכם כל כך הרבה נושאים ולכן אתרכז בנושא אחד מרכזי, המלחמה נגד עבודה זרה, ושניים שעלולים להיעלם מתחת הרדאר, למרות חשיבותם בעיני.
אתייחס לנושאים שבחרתי בעזרת כמה פרשנים מודרניים. נתחיל בנושא מרכזי של התנגדות לעבודה זרה: בדברים, פרק יב:
אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת-כָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ-שָׁם הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם–אֶת-אֱלֹהֵיהֶם: עַל-הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל-הַגְּבָעוֹת, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת-מִזְבְּחֹתָם, וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת-מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן; וְאִבַּדְתֶּם אֶת-שְׁמָם, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא (ב-ג).
הרב יץ גרינברג, בהבחנתו במילים האלימות, שואל אם די בציווי זה לשרש את הנהירה אחר אלילי הגויים ומגיע למסקנה שהשיטה פשוט לא עבדה בתנ"ך. רק בתקופת הרבנים, השכילו דרך לימוד אהבת השם ועבודת השם, לחנך את בני ישראל לזנוח את הנהירה לעבודה הזרה. דעתו היא שחינוך דרך אלימות אינה יעילה, וספק שהיא מוסרית.
פירוש פחות מוכר מתייחס למעמד האישה בפרשתנו. קודם, יש לשים לב להבדלים הכלליים בין "הנאום האחרון של משה" , כדבי ד"ר מיכה גודמן על ספר דברים, ואותם סיפורים שהוזכרו בפרקים קודמים של התנ"ך.
הרב שי הלד מבחין בנושא של עבד עברי. בספר שמות כתוב כך: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת–יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם" (כא, ב). ובהמשך "וְכִי-יִמְכֹּר אִישׁ אֶת-בִּתּוֹ, לְאָמָה–לֹא תֵצֵא, כְּצֵאת הָעֲבָדִים (ז).
בפרשתנו, משה מסביר זאת אחרת: " כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי, אוֹ הָעִבְרִיָּה–וַעֲבָדְךָ, שֵׁשׁ שָׁנִים; וּבַשָּׁנָה, הַשְּׁבִיעִת, תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ. […] וְהָיָה כִּי-יֹאמַר אֵלֶיךָ, לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ: כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת-בֵּיתֶךָ, כִּי-טוֹב לוֹ עִמָּךךְ. וְלָקַחְתָּ אֶת-הַמַּרְצֵעַ, וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת, וְהָיָה לְךָ, עֶבֶד עוֹלָם; וְאַף לַאֲמָתְךָ, תַּעֲשֶׂה-כֵּן" (טו, יב, טו-יז).
כאן שי הלד רואה שמעמד האישה, במקרה זה, האמה, השתפר בין ספר שמות וספר דברים והוא משתמש בדוגמה זו להוכיח שיש מקום לשיפורים אפילו בתוך החברה הפטריארכלית של התנ"ך עצמו.
כעת אני רוצה לדבר על "שמחה". הרב יונתן זקס ז"ל קובע שהמילה "שמחה" מופיעה פעם אחת בכל הספרים הקודמים בתנ"ך, אבל שתיים עשרה פעמים בספר דברים, שבע מהם בפרשת ראה. בהפעם השביעית כתוב: "וְשָׂמַחְתָּ, בְּחַגֶּךָ: אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. טו שִׁבְעַת יָמִים, תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר-יִבְחַר ה': כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ, אַךְ שָׂמֵחַ" (טז, יד-טו).
בניגוד למושג "אושר", המושג "שמחה" מוזכר בהקשר רחב יותר, הקשר משפחתי וקהילתי. משה מדגיש כאן שכדי לקבל את הברכות של יישוב בארץ המובטחת, יש מצווה לשמוח.
שבת שלום