פרשת פנחס: אלימות זוכה בשבח? | מוטי לקסמן
בחומש בראשית אנו מוצאים לפחות שתי אמירות חד-משמעיות כנגד רצח אדם:
א. לאחר שקין הורג את הבל אחיו, טוען אלוהים: "ויאמר מה עשית קול דמי אחיך צעקים אלי מִן האדמה: ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך" (בר' ד, י–יא).
ב. שוך מי המבול מביאים את אלוהים להכרה: "כי יצר לב האדם רע מנעריו" (בר' ח, כא). אבל, למרות זאת, מיד לאחר מכן, אלוהים מבהיר ומזהיר: "שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם" (בר' ט, ו).
והנה, פרשת השבוע, פרשת פנחס, לכאורה, סותרת גישה זו.
בפתיחת הפרשה מסופר שאלוהים משבח את "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" על כי "השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" (במד' כה, י–יא).
על מה זוכה פנחס בשבח?
האירוע מתואר בסוף הפרשה הקודמת, פרשת בלק: לאחר ברכות בלעם, נמשכים גברים מבני ישראל לבנות מואב, דבר הגורם גם להתפשטות פולחן זר שמעלה את כעסו של אלוהים (במד' כה, א–ג).
משה, בעקבות הוראת אלוהים, דורש מהנהגת העם להרוג את העוסקים בפולחן הזר: "ויאמר משה אל שפטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור" (במד' כה, ה).
הכתוב אינו מספר שדרישת משה בוצעה (1). לפתע מופיע נכבד ישראלי עם זוגתו המדיינית בפרהסיה כהתרסה גלויה, דבר שמעורר תגובת בכי בעם (2).
התרסה זו מעוררת גם תגובה חריפה ביותר: "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו: ויבא אחר איש ישראל אל הקבה וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה ותעצר המגפה מעל בני ישראל" (במד' כה, ז–ח). מעשה פינחס בן אלעזר מפסיק את המגפה בעם (3).
לדיוננו הנוכחי חשוב לזכור: זהו המעשה בגינו זוכה פינחס בן אלעזר בשבח. כלומר, אדם זוכה לגמול חיובי על אלימות, על הרג.
למסר זה יש לא מעט הסברים תומכים, נביא דוגמאות אחדות.
אחדות העם
כשפנחס קנא את קנאת ה' ומנע את עצת בלעם מלהתקיים, ושמר בכך על שלמותו ואחדותו של ישראל, הרי מידה כנגד מידה, ניתנה לו הברכה של שלום ואחדות.
ואחדות אחרת יש – אחדות הדורות, שמירה על נצח ישראל שלא יפסק. קיום השושלת מאבות האומה עד סוף כל הדורות… ולכן נאמר לו במידה כנגד מידה: והייתה לזרעו… (הרב ש"י זווין, לתורה ולמועדים, בית הלל).
מניע זך וטהור
בא הכתוב שלפנינו ומתייחס אל פנחס בהדגשה מופגנת אחרי אהרון הכהן, שנודע בקרב הבריות כ"אוהב שלום ורודף שלום". בכך מעידה תורתנו הקדושה קבל עולם ומלואו, שהתפרצותו הקנאית של פנחס כשרומח בידו לא נבעה, חלילה, ממניעים שליליים של התנכלות לזולת: אלא עלתה ובאה ממקור טהור וזך לקנא קנאת הבורא ולקדש שם שמיים ברבים. ולכן ראוי המעשה המיוחד הזה לשמש אות ומופת לדורות הבאים (מנחם בקר, מעריב, 17/7/98).
קנאות לשם שמים
קנאות פסולה, אך אם היא מכוונת לשם שמים – אפשר לתעל אותה לכיוונים חיוביים (אפרים יצחקי, דף שבועי, אוניברסיטת בר-אילן, פרשת פנחס, תשנ"ו).
פנחס לא קנאי, פועל כמנהיג על-פי הפקודה
פינחס לא היה קנאי בכלל. […] ומה עושה פינחס באותה עת? הוא אינו פועל פעולה של קנאות, אלא הוא ממלא בפשטות את תפקיד המפקד והמנהיג. הוא פועל כפי שנצטווה לפעול וכפי שנצטוו לפעול חבריו המנהיגים האחרים. […] פינחס וגם זמרי נאבקים לא רק למען החלפת המנהיגים, אלא על שיטת השלטון בכלל. […] פינחס רוצה במשטר המבצע את רצונו של מקום, משטר שבו המנהיג או המלך הוא זה המופקד על העם, גם אם הוא צריך לפעמים לפעול בניגוד לדעת ההמונים ((דב לנדא, דף שבועי, אוניברסיטת בר אילן, פרשת פנחס, תשס"ג).
קבלת פרשנויות אלה כשפשוטן מאשרת גישות הטוענות שהמקרא מצדיק אלימות.
מסקנה זו מאוד מסוכנת.
האם זה המסר של פרשת פנחס?
בואו נבדוק את הכתוב.
פנחס פועל לבד, הוא לא צריך בית דין, לא בירור חוקי. מבפנים, מתוך עצמו הוא חש שהוא יודע מהי קנאות לה', מה הוא רצון ה', והוא פועל לפי מצפונו באותו רגע ממש.
והאם לא כך פעלו גולדשטיין וגם יגאל עמיר?
אבל, האומנם זו היא האפשרות היחידה להבין את הכתוב בפרשה זו?
לדעתי, דווקא בפשוטו של מקרא יש בעיות בתפיסות אלה.
בואו נראה,
א. מי קיבל את הפקודה להגיב?
"ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישב חרון אף ה' מִיִּשְׂרָאֵל" (במד' כה, ד).
ומשה עושה כמצווה? לא בדיוק: ויאמר משה אל שפטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור" (במד' כה, ה).
ב. והמצווים האם הם ממהרים להרוג? הכתוב המקראי אינו מספר על כך דבר!
משה וגם ראשי השבטים אינם מגיבים בקנאות. משה והשופטים אינם ממהרים לעשות מעשה הרג, לפחות במקרה זה.
ג. גם לנחמיה הייתה בעיה כזו: "גם בימים ההם ראיתי את היהודים השיבו נשים אשדדיות עמניות מואביּות" (נחמיה יג, כג), אבל הוא אינו פונה לחרב או לרומח, אלא מבקש אף דורש גירוש הנשים הזרות.
ד. מה הגמול שזוכה בו פנחס?
"לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קִנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל" (במד' כה, יב–יג)
ברית שלום וברית כהונה הם גמול נאות על מעשה הרג???
איזו משמעות אפשר לתת להבטחה "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם"?
לפי הנצי"ב, הבטחת הקב"ה לפינחס "הנני נתן לו את בריתי שלום" הייתה בתחום המוסרי: הרי
היה קיים חשש סביר שמעשה הריגתם של זמרי וכזבי, ישחית את מידותיו של פנחס, כי כל מעשה רצח עלול להשפיע על הנפש ולעשות את האדם אכזרי יותר – גם אם מדובר במעשה שנכון היה לעשותו באותה שעה – ולכן הבטיח לו הקב"ה "ברית שלום" במובן זה, שלא תיפגע נפשו.
יש פרשנים שהסבירו שהשלום שבו זכה פינחס הוא "שלום ממלאך המוות", היינו אריכות ימים מופלגת. כך אמנם מסתבר מהנאמר במקרא שפינחס היה כוהן גדול בתקופות השופטים המאוחרות. לעומת זאת, רבנו בחיי מסביר באופן פשטני יותר שמשמעות הבטחה זו היא שהקב"ה ישמור אותו מנקמת אחי זמרי שזממו להרגו כנקמה על "רצח" אחיהם (ידידיה קליין, דף שבועי, אוניברסיטת בר –אילן, פרשת פנחס, תשס"ב).
וביתר תוקף: רק מי שמוכן להילחם בחטא ובחוטאים, רק מי שיודע שאסור לרחם על אכזרים, רק הוא זוכה בשלום. רק פנחס, שלא סירב למלא את חובתו, רק בו נאמר: שלום (דב לנדא, דף שבועי, אוניברסיטת בר אילן, פרשת פנחס, תשס"ג).
הסברים אלה מעלים אי-נחת. האמור בפתיחת דיון זה וגם העמדה שסנהדרין שדנה אדם למיתה יותר מאשר פעם בשבעים שנה נקראת "חובלנית" או נחשבת רצחנית (ערוך לנר, מסכת מכות ז, א) מקשים על שבח למעשה הריגה כזה.
אכן קושי בטקסט.
אבל, השאלה היא לא מה כתוב. אלא מה אני מבין, ואיך אני מבין את מה שכתוב. לכתוב אין משמעות ללא קורא. אין כתוב לעצמו לכשעצמו, כל קורא יוצר את משמעות הכתוב שלו.
כל אחד מוצא באותו כתוב מה שהוא רוצה.
אז אפשר, לצערי, ואני מניח לצער קוראים רבים, למצוא בכתוב בפרשה זו הצדקה לקנאות תוקפנית.
אבל, אפשר גם לראות בכך סיפור על מצב קשה, סכנה להיעלמותו עם ישראל. במצב זה משה, הגדול בנביאים, ומערכת המשפט שלו אינם נוקטים צעד קנאי, אינם שולחים יד לחרב.
ורק חמום-מוח עושה זאת.
לטעמי המקרא אינו מאמץ את דרך האלימות והרצח של פנחס, אלא דווקא את ברית השלום שהיא חזקה מכל אמצעי אחר כדי למנוע עוול ומכאוב.
כמו שכתב פעם ג'קי לוי: "פנחס היה הקנאי הדתי הראשון, אבי כל פנאט מאז ומעולם, ככל קנאי דת אחר היה פנחס רגיש מאוד לקדשי הדת ומהיר מאוד בשימוש בנשק […] אבל ברית השלום היא לאו דווקא טפיחת עידוד […] כאשר אלוהים מציע לפנחס את ברית השלום שלו, יותר משהוא מבקש לתגמל אותו הוא מבקש לקצץ בקנאות ההיפר-אקטיבית שלו.
להוסיף לו מה שחסר לו – מעט שלום. מכאן שאלוהים לא ממש משתגע אחרי פנאטים. הוא מבין אותם, בדרכו, אבל תובע מהם להירגע" (יעקב [ג'קי] לוי, ידיעות אחרונות 17/07/1998) (4).
האם המנהיגים שלנו בימינו מבינים זאת?
<><><><><>
מקורות
(1) למרות שהכתוב אינו מתאר הרג בידי המנהיגים ולמרות שהתלמוד אינו פוטר מעונש אפילו כהן שהרג ("כהן גדול שהרג את הנפש במזיד – נהרג, – בשוגג – גולה, ועובר על עשה ועל לא תעשה, והרי הוא כהדיוט לכל דבריו" (בבלי, סנהדרין יח, א). ישנם פרשנים שסבורים אחרת: "כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים, ודייני ישראל שמונה רבוא ושמונת אלפים" (רש"י); "וידוע כי הרגו, ואם לא הזכיר הכתוב" (ראב"ע). רמב"ן סבור אחרת: "והנכון בעיני בענין הפרשה, […] כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף.
(2) "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל
והמה בכים פתח אהל מועד" (במד' כה, ו).
(3) מגפה שהכתוב בחומש אינו מספר על תחילתה, אלא רק על כעסו של אלוהים: "וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" (במד' כה, ג2). נתון זה מעורר את השאלה אם אין הכוונה למגפת הפנייה לנשות מואב, אבל זה נושא לדיון אחר.
(4) וראה גם ליאון שלף, עשבים שוטים בגן עדן, תל-אביב 2002, עמ' 69–70).