פֶּסַח: היבטים שונים לזיכרון יציאת מצריים בהגדה | אלי מיאסניק, ניסן תשע"ט
השאלה איך לממש את זיכרון יציאת מצריים בהגדה העסיקה רבות את חז"ל: מה זוכרים מכל מגוון האירועים? דנים בהלכות? מספרים מדרשים על הגאולה? מתפללים? האם די באמירת פסח, מצה ומרור? ועוד. "פתרון –בי"ס" של חז"ל שנבחר אחרי דיונים רבים מתמקד בעיקר בתפישה הגאולית של יציאת מצריים. ה' הוא הגואל את ב"י ע"מ להוציאם מהעבדות ולהפכם לעם ("עבדים היינו") וע"מ לקיים את תוכנית האב להפוך את ב"י ל"חוד חנית מונותאיסטי" ("מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"). לאחר מכן מתאר ה"מגיד" בפרטי דרכי הגאולה עצמה – ראשית, "התעללות במצרים" =התעללות כמו בשמות י: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִםֹ. ("ארמי אובד אבי וגו'"). שנית, הקמת העם ע"י מתן תורה, מתן הארץ ומתן בית בחירה ("דיינו").
עם זאת, יש מגבלות לתפישה הגאולית. ראשית, יש פער בין חזון יציאת מצריים לבין המצב העגום של העם (החל מחורבן ביהמ"ק). פער זה כמעט שלא נידון בהגדה למעט אולי "שפוך חמתך" ו "והיא שעמדה". שנית, ב"י מוצגים בתפישה הגאולית כסבילים לחלוטין. לדעתי, ההגדה הייתה מודעת למגבלות אך בחרה לדון בהן כסאב- טקסט. זאת במטרה שלא לפגוע בתפישה ה"גאולית" אותה היא רואה כעיקרית..
אנסה להציג גישתי זאת באמצעות קטעי בני ברק ובן זומא. קטעים אלו הם חריגים ב"נוף ההגדה". הם אינם כוללים את מי מהמרכיבים הידועים: דרשות, הלל, ברכות או פיוטים. בקטע בני ברק קבוצה של 5 תנאים מהמובילים מספרים ב– יציאת מצריים כל הלילה. בקטע בן זומא מסביר ר' אלעזר בן עזריה באמצעות מובאה מבן זומא, מדוע לגיטימי לספר ב- יציאת מצריים כל הלילה. זאת על אף שקרבן פסח בביהמ"ק נאכל עד חצות. אני מציע שנבין את המונח לספר ב במקום לספר על, לא כטעות דפוס. הבטוי סיפרו ב– אקויולנטי לדעתי לבטוי דנו ב-. קרי, בבני ברק דנו בהיבטים שונים של יציאת מצריים. קרי, לא הסתפקו בסיפור על הגאולה. במה אם כן דנו? אחד הנושאים ה"כבדים" מדווח כנראה בקטע בן זומא. שהרי מעל פניו, הוא נראה מיותר מאחר שבמועד ההגדה נפסקה כבר הלכה שניתן לספר ביציאת מצריים כל הלילה.
עיון במכילתא י"ג עשוי להבהיר מדוע הובא קטע בן זומא: תוך כדי דיון בין ר' אלעזר בן עזריה וחכמים (לא בהכרח חכמי בני ברק) אודות איזכור של יציאת מצריים בימות המשיח, מתחוורות תפישות שונות לגבי תפקוד העם אחר החורבן. חכמים רואים את חיי העם כנעים מגאולה לגאולה. נציג החכמים, ר' שמעון בר יוחאי (תלמידו המובהק של ר' עקיבא) מדגים זאת באמצעות משל. למה הדבר דומה לאחד שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל, והיה מספר מעשה זאב. פגע בו ארי וניצל הימנו, הניח מעשה זאב והיה מספר מעשה ארי כעובר מאירוע רע אחד למשנהו. מבין השורות של משל זה, עולה תפישת העולם של החכמים אודות עם שחי מהצלה להצלה ע"י ה'. אחר ההצלה מהזאב המצרי, מותקף עם ע"י אריות (הרומאי, הגרמני וכד') ועליו להיעזר בזכרון ההצלה מהזאב כדי לקוות להצלה מהאריות. לפי משל זה, העם אינו פועל אקטיבית כדי להנצל מהחיות הרעות. לעומתו ר' אלעזר בן עזריה (גם בסיוע בן זומא) סבור שהעם חייב למצוא דרך להתמודד עם מצבו. גישתו מתוארת במשל אחר- למה הדבר דומה? לאחד שהיה מתאווה לבנים ונולדה לו בת, נודר בחייה; חזר ונולד לו בן. הניח הבת והיה נודר בחיי הבן. העם שהפך חופשי ביציאת מצריים, מתפקד עתה כבת נורמלית גם במצבי קיצון. הוא הנושא באחריות לגורלו תוך תקווה לעתיד שאז יגיע המשיח והעם יוולד מחדש כבן. אני מציע איפוא לראות בדיון בבני ברק "רישיון" לבחון את לקחי יציאת מצריים לא רק באספקט הגאולי. כדוגמא לאמירה שאינה "גאולית", ניתן להביא את "הא לחמא ענייא". פתיחה שונה זו מבקשת שנפעל כבני חורין בהיבט החברתי (כל דכפין וגו') , הלאומי (בשנה הבאה בארעא דישראל) והאישי (בשנה הבאה בני חורין).