פרשת נשא: במקביל לחגיגיות, נחשף מתח בין משה לבין הנשיאים

פרשת נשא: במקביל לחגיגיות חנוכת המזבח, נחשף מתח בין משה לבין הנשיאים | אלי מיאסניק, סיון, תשפ"א

אירוע חנוכת המזבח

בתחילת הפרשה מופיעים  דיונים הלכתיים בנושאים כגון טומאה, סוטה, נזיר ומטלות מסוימות של הלוויים והכהנים. בפרק ז, המסיים את הפרשה, מוצג אירוע חנוכת המזבח כשהדגש באירוע מכונן זה, הוא במעורבות ובשותפות נשיאי כל השבטים. 99 פסוקים מתוך 176 פסוקים (!) מספרים על מעורבות הנשיאים המתחילה בהבאת 6 עגלות ו 12 בני בקר שנועדו להובלת המשכן ע"י בני לוי ולאחר מכן בחזרה סיזיפית של תריסר ימי הקרבת קורבנותיהם של הנשיאים.

השותפות החגיגית של הנשיאים בקורבנות  כאמצעי ללגיטימציה של המשכן בעיני  כ ל  השבטים.

הנשיאים, הם שמנא וסלתא של העם– "נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם:  הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים (2)."לא יעבור זמן ונשיאים אלו יובילו את צבאות מחנות בני ישראל ממדבר סיני למדבר פארן במסעם אל הארץ המובטחת (במדבר י,11-28).

החזרה הסיזיפית של תיאור הקרבן היומי הזהה של כל נשיא, נראית תמוהה לכאורה. הרי אפשר היה לתאר את הקורבן ולומר שכך עשו כל 12 הנשיאים. חזרה זו זכתה במהלך השנים לפירושים רבים. למשל הרמב"ן מסביר זאת כרצון להראות שכל השבטים שקולים זה לזה.  

ד"ר עומר מינקה (אונ' בר אילן, דף שבועי 1370), הציג הסבר מעניין אחר. לדעתו , ניתן להבין את סיפורי חנוכת המשכן שבמקרא כאמצעי רטורי חשוב בהטמעת הלגיטימציה החברתית והפוליטית של המרכז הפולחני. "…ההקראה הדרמטית של תיאור חנוכת המזבח בפרשתנו היוותה נדבך מרכזי בהבניית ערכו של המקום הקדוש בקרב הקהל הישראלי הקדום. אזכור שמו וייחוסו של הנשיא של שבטם סיפק למאזינים היכרות פרטית עם תולדות המזבח, שלא נוסד רק על ידי דמויות כמשה ואהרון, נכבדי שבט לוי, אלא גם על ידי האבות המוכרים, והנודעים בשמותיהם, של משפחתם המורחבת…."

מתברר שספק אם שותפות ומעורבות הנשיאים הייתה מובנת מאליה. נראה שהמקרא מרמז על מתח בין משה לנשיאים

מתברר שכמעט כמו כל אירוע חגיגי המתואר במקרא שגורר אחריו אירוע בעייתי ( כגון- אדם בגן עדן וגירושו משם, מתן תורה והעגל), גם אירוע חגיגי זה טומן בקירבו זרעים של בעיות שבהן מעורבים הנשיאים. כך למשל, אירוע קורח ואירוע המרגלים שיצופו בהמשך המסע במדבר, הם בעיות שבהן מעורבים הנשיאים.

• אירוע קורח- "וַיִּקַּח קֹרַח… וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה…" (טז 1-3).
• אירוע המרגלים -"שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ–כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם. (יג-2).

איך מרמז המקרא על המתח בין משה המנהיג לבין נשיאי השבטים?

מחד, משפט הפתיחה של אירוע הנשיאים בפרק ז', משייך את סיום המשכן רק למשה.  "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ (1)" . בהמשך מרמז  הכתוב שמשה לא יצא מגדרו בגין תרומה זו של הנשיאים. הנשיאים מקרבים את העגלות למשכן ומשה מתעלם. נאמר רק  "וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם, לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן (3)" ולא נאמר שיצא אליהם לקבלם.

מאידך, מסופר שה' לא אוהב את התגובה הפאסיבית הזו. ה' מתערב ומנחה את משה לקבל את העגלות: "קַח, מֵאִתָּם, וְהָיוּ, לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד; וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל-הַלְוִיִּם, אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ.  וַיִּקַּח מֹשֶׁה, אֶת-הָעֲגָלֹת וְאֶת-הַבָּקָר; וַיִּתֵּן אוֹתָם, אֶל-הַלְוִיִּם (5-6)". 
אירוע מביך זה זכה גם לתשומת לב המדרש:  "באו ועמדו לפני המשכן ולא קבל מהם משה עד שנאמרה לו מפי הגבורה: "קח מאתם" ". (במדבר רבה יב יח). קרי, ה' לא אוהב את הסיטואציה.

מי שמוודא את מעורבות הנשיאים הוא ה'

לאחר ההנחיה לקבל את העגלות, ה' ממשיך במעורבותו ובוחר בהמשך הפרק להנחות את משה שהנשיאים יהיו מעורבים בחנוכת המזבח. "נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, יַקְרִיבוּ אֶת-קָרְבָּנָם, לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ (11)". אפשר שהאריכות הסיזיפית של תיאור 12 ימי הקרבנות נועדה גם להדגיש את רצונו העמוק של ה' בהשתתפותם, למרות חוסר ההתלהבות של משה.  רואים זאת בצורה סימבולית גם שהאירוע שנפתח בכך שמשה עצמו סיים את הכנת המשכן, מסתיים בהוספת נשיאי ישראל לאירוע המזבח המשלים את משיחת המשכן– "זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, מֵאֵת, נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל (84)".